לפני 13 שנים. 8 בנובמבר 2011 בשעה 5:17
- אני מכיר אותך...
- כן ,אני יודעת.
- נפגשנו מזמן...
- לפני הרבה שנים.
- תזכירי לי...
- מיותר.
- יורד לך דם
- זה בסדר.
- טיפות של דם
- אל תיבהל, אני רגילה.
- תטפלי בזה ...!
- כל הזמן, כך אני נזכרת.
- נזכרת?
- ביקשת שאזכיר לך, תסתכל טוב. אלו הזכרונות...
- את מדממת.
- אני זוכרת.
- זה לא כואב?
- לא כמו אז, לא
- אני חייב ללכת
רוצה לצעוק לו שיחכה, שהפעם הוא יראה. יושבת בתוך שלולית של זכרונות, זולגים, בתוך חדר מלא אנשים. לא הם לא רואים. ואז הדמעות עולות, לרגע אחד. אני מורידה את הראש, מחכה להן... אולי... הן מוותרות, מותירות אותי מדממת ועננה כבדה סביבי.