סופרת צללים

"על מה את חושבת?" הוא שואל.

אני חושבת על הקונטרסט בינינו. אני מסתכלת על הטקסטורות המשולבות של העור שלנו, שלי ושלו, עירומים, קרובים, נוגעים. עורו כהה, שעיר, גברי, מקועקע. כשגופי לידו אני נראית כל-כך בהירה וחלקה, כמעט זוהרת באור העמום. אני מרגישה יפה לידו. קטנה ובוהקת, כמו בובת פורצלן או אולי פיה מקסימה מעופפת שנחתה לרגע לנוח בזרועותיו.

אני חושבת על כך שמפתיע, מפתיע שיש משהו כה נעים ומנחם בשבילי, בלהרגיש קטנה וזוהרת לידו. לא בטוחה שאי-פעם הייתי כאן, במקום הזה.

אני חושבת על כך שזה עשוי להיות אחד הרגעים שאתגעגע אליהם בעתיד, כשהוא כבר לא יהיה לידי. ושם אני בטוחה שכבר הייתי. יבוא היום שארצה רק להפסיק לחשוב עליו, אבל הכמיהה תשתלט עליי ולא אוכל לחשוב על שום דבר אחר. אבין שהוא רעל בשבילי, אשאל את עצמי כיצד ייתכן ששוב נפלתי בזה - וזה רק יגרום לי לרצות אותו יותר. יום אחד ארצה אותו עד מוות.

"שום דבר מיוחד", אני עונה לשאלתו. מחליטה שעדיף שאשמור את מחשבותיי לעצמי. הוא נושך אותי בעורף, קצת חזק מדי אבל זה בדיוק כמו שצריך.


כשאני מתעוררת בשעות הבוקר המאוחרות, הוא כבר לא שם. לפני שנרדם, הוא אמר שייצא לעבודה מוקדם, ועכשיו אני לבד בביתו, עדיין עירומה. אני מתגנבת לחדר האמבטיה וחווה עוד רגע קטן של אושר כשאני מגלה שיש שם בקבוק מרכך שיער. לאחר מקלחת קרירה, אני מעשנת סיגריה ומתחילה להתלבש לאט. תחתוני תחרה שחורים, סקסיים מאוד אבל לא נוחים בכלל. חזיה, גופיה, עוד סיגריה, חצאית, וצריכה להיזכר איפה השארתי את הנעליים. אני מוכנה לצאת לדרכי.

"פשוט תטרקי את הדלת כשאת יוצאת", הוא ביקש אמש.
עוברת בראשי המחשבה שברגע שאצא ואטרוק את הדלת, לא אוכל יותר להיכנס.

אני חוזרת לרגע לחדר השינה שלו, מורידה את התחתונים ודוחפת אותם מתחת לסדין. אני רוצה שימצא אותם כשיחזור. אני רוצה שהוא יריח אותי. אני רוצה שהוא יחשוב עליי כשאני לא לידו, כמו שאני אחשוב עליו.


כשאני עולה לאוטובוס, מתנגן ברדיו שיר אהבה מטופש. אף פעם לא השארתי מאחור תחתונים במיטתו של גבר. אף פעם לא נסעתי באוטובוס כשאני לא לובשת תחתונים. ואותו שיר אהבה מטופש - אותו השיר בדיוק, בחיי - התנגן בראשי כשעזבתי את ביתו.
זה מוכרח להיות סימן למשהו.