סופרת צללים

"לתשומת לבך - המנוי מסתיים בעוד 13 ימים", כך מבשר לי משפט בצבע צהוב בראש הדף. אני בוהה במילים האלה במשך כמה רגעים, ולפתע קולטת עד כמה בעצם לא אכפת לי. חצי שנה, ואני עדיין בין לבין. בין היתר, תקועה בין "עברה כבר חצי שנה" לבין "עברה רק חצי שנה?"
מה שבטוח, זה שלא אכפת לי. זאת תחושה די משחררת.

מה כבר היה לנו כאן?

כל האדונים כמהים להשתעבד, יקירתי - בתנאי שלא תגלי לאף אחד (כמובן). כל המלכים ישמחו ליפול לרגלייך וגם השולטים האכזריים ביותר יעשו בשבילך הכל, ובינינו, לא הכי משנה אם הם למטה או למעלה. אבל זה רק בשבילך, את יודעת. זאת את שמוציאה ממני משהו מיוחד; את כל-כל מיוחדת שאני פתאום מבין שכל הזמן הזה חיכיתי רק לך. זה הכוח הנדיר הזה שאת משדרת. זאת העוצמה. את מלכה אמיתית, ברור. את גם כותבת נורא יפה.

ומהצד השני? העבדים שלך לא באמת אוהבים לעבוד. אף אחד לא יעשה בשבילך דבר, אז פשוט תעשי הכל בעצמך, כמו שאת כבר בין-כה רגילה. נשלטייך יקבעו את כל החוקים, בדייקנות כה מעייפת. אני כל-כך אוהב כשאת עושה בי כרצונך, במיוחד כשרצונך הוא בדיוק כמו שהכתבתי לך. הו, כן מלכתי. תוציאי עלי את האגרסיות שלך. יו נו יו וונט טו.
הב הב.
תראי איך אני כלבלב.
תאכילי אותי.
תנקי אחריי.

ואת? אף פעם לא שאפת להוציא אגרסיות ואת בכלל טיפוס של חתולים. פעם חשבת שאת מחפשת משהו, או מישהו, ואת כבר לא בדיוק זוכרת מה זה היה, או מי זה היה, או שאת זוכרת אבל כבר לא מוכנה להודות בזה. מה זה משנה? את מתבוננת סביב. את רואה כל מיני גברים-כלבלבים שהיו אמורים להעצים אותך ומבינה שהם בעצם גימדו אותך כל-כך שאת כמעט בלתי-נראית. עברה כבר חצי שנה, ואת עדיין אחת של בין לבין. את שעשוע. את לא אשה אמיתית, את מלכה-צעצוע. מה גורם לך לחשוב שאת אמורה להיות אנושית, הוד מעלתך?

אם השליטה בכלל קיימת, לפעמים נדמה שנותרה רק דרך אחת לקחת אותה בחזרה.

תודה על הכתר, באמת.
לתשומת לבך, אני חושבת שמעתה אשמור אותו במגירה.
הוא אמנם יפה ונוצץ, אבל בעיקר מכביד לי על הראש.
זה מפריע לי לחשוב. עברה רק חצי שנה?

זה מתחיל מהמכנסיים השחורים, אלה שהשיערות של החתול הכי אוהבות. אפשר לנקות את השיערות עם כמה חתיכות של מאסקינג טייפ, ונכון שכבר לבשתי את המכנסיים האלה באחת הפעמים הקודמות, אבל הוא בטח לא זוכר, והפעם יש לי מגפיים חדשים. ובעצם, אם כבר מגפיים, אז זה יהיה בזבוז להסתיר אותם. לא? אולי כדאי חצאית? אפשר חצאית? אני יכולה להיות מסוג הבחורות שסתם ככה מגיעות לבית של מישהו בחצאית? זה ייראה כאילו שהתאמצתי יותר מדי? בדיקה מעלה שאני נראית סקסית בחצאית ומגפיים, או לפחות מרגישה ככה, ואז מה אם התאמצתי, מותר לי לעשות מה שאני רוצה, זה הרי כל הפאקינג רעיון פה. חוץ מזה, כשאני חושבת על תוכניותיי להערב, חצאית יכולה להיות דווקא די שימושית. אבל חורף עכשיו ולילה וקר וכל זה, אז צריך גרביונים. שחורים, צריך גרביונים שחורים. יש לי גרביונים שחורים? אני די בטוחה שפעם היו לי. אני בודקת במגירה, ולשמחתי הם עדיין שם, ואפילו בלי רכבות. חולצה שתתאים דווקא לחצאית הזאת זה סיפור בפני עצמו. חפירות בארון. תסכול. באמת צריך לעשות שופינג מתישהו, אבל עכשיו מאוחר מדי. יש חולצה אחת שאני די שונאת, אבל היא הכי מתאימה מכל מה שיש, ורואים את החזיה שלי דרכה, שזה יכול להיות דווקא דבר חיובי. חיובי? רגע, זה יותר מדי שחור. אמור להיות יותר מדי שחור? אני נראית כאילו שאני בדרך להלוויה. אם אלבש גופיה שתציץ ממתחת לחולצה היא תצטרך להיות ממש צמודה, אחרת זה ייראה מטופש, ולמזלי אני מוצאת אחת ירוקה שבדיוק שוברת את השחור וזה נראה די נחמד. לא לוקח הרבה זמן להתאפר, אבל בשלבי הסיום, הליפ גלוס האדום מחייך אליי. את לא אוהבת את הליפ גלוס האדום, אני מזכירה לעצמי. כל פעם שאת משתמשת בו את מסתכלת במראה ומורידה אותו מיד ואז נמרח האיפור מסביב וצריך להוריד הכל ולהתחיל מההתחלה. חייבים לעשות את זה כל פעם מחדש? הוא לא את. הוא נועז מדי. אבל בכל זאת, אני לא יכולה להתאפק, וממבט ארוך במראה עולה שהיום הוא דווקא כן אני, והאני הזאת די מוצאת חן בעיניי. שרשרת? לא היום. היום עגילים. לא גם וגם, זה יהיה יותר מדי. העגילים שרציתי לענוד מתנדנדים וכבדים מדי, זה עשוי להיות לא פרקטי, וגם ככה הצבעים שלהם לא מתאימים למה שאני לובשת. אני מחליפה אותם בקטנים יותר, פרחים בטורקיז וירוק. מצוין. שרשרת? המחשוף די עמוק, שרשרת די מתבקשת. במקרה מונחת כאן, על השידה, שרשרת שהיא בדיוק בצבעים הנכונים. אז טוב. שתהיה שרשרת. ומעל הכל, יש לי מעיל שחור שאני אוהבת והוא נראה מעולה עם החצאית והמגפיים. בכיס שלו אני מוצאת כרטיס עליה למטוס מטיסה מברלין לוינה ומטבע של חצי יורו. כנראה שכבר הרבה זמן לא הייתה סיבה ללבוש מעיל, אני מהרהרת לעצמי, ושוקעת בנוסטלגיה, אבל רק לרגע.

כשאני נכנסת לביתו, אני נזכרת שאמרתי לו להמתין לי כשגבו אליי ועיניו מכוסות.

הלילה משהו חסר. אולי זה הגשם שהבטיחו - איפה הוא? אין אפילו ענן אחד בשמים. הלילה אף אחד לא רוצה לדעת מה אני באמת חושבת, אז אני אשאל את כל השאלות.

שאלות... שאלות.
עד כמה זה יישמע מטורף, אם אומר שאין טרן-אוף גדול יותר מסימן שאלה עם רווח לפניו?
או שאם יש, אז זה מוכרח להיות סימן שאלה בלי שאלה לפניו. רק סימן שאלה, בודד וחסר משמעות.
?
מה?
מה השאלה?
מה הוא מנסה לומר, סימן הפיסוק הזה?
אני רוצה לדעת מה הקטע שלך, אני דורש תשובה ואת אמורה לדעת מה השאלה, את יודעת בדיוק מה עובר לי בראש אז תגידי כבר משהו שיעמיד לי את הזין?
אלה בכלל לא שאלות.
יהיה פחות מעצבן אם תתקע בי עפרון מחודד, בזרוע, שוב ושוב ושוב. תודה.

ומה אם אני כן יודעת מה השאלה? מה אם אענה שהדבר שנשמע לי הכי מחרמן ברגע זה - הכי בעולם - זה גבר דימיוני, אחד שאני עוד לא מכירה. לא יודעת מי הוא, לא יודעת מה הוא, אבל הוא יודע ששלוש נקודות הן שלוש נקודות. זה כל מה שצריך. לא שתי נקודות. לא ארבע נקודות. לא "הכנס כאן מספר רנדומלי של נקודות".
שלוש נקודות... שלוש.
כן, בדיוק שם.
או, בייבי.

ואם כבר אתה עומד, אפשר אולי לקבל קצת סירופ וניל על עוגת השוקולד הזאת?
כן. אני יודעת שזה יעשה אותה, או אותי, מתוקה מדי. מבחילה אפילו.
לא אכפת לי.

אני עומדת במרפסת וצופה באנשים מלמעלה, דוממת, חשופה אל הלילה ואיכשהו לחלוטין בלתי נראית. התחושה הזאת מוצאת חן בעיניי.

איש חסר-בית ישן על קרש בסמטה. הוא נמצא שם כבר כמה שעות. אני חושבת על השמיכה הישנה שזרוקה על רצפת חדר השינה, סגולה עם פרחים לבנים ואין לי צורך בה. משהו בתוכי היה רוצה לתת לו אותה, אבל אני לא מצליחה לחשוב על דרך טובה לעשות את זה. לזרוק לו אותה מלמעלה? היי, חבר, קח שמיכה, קר בחוץ הלילה? אולי הוא יהיה אסיר תודה. ואולי הוא בכלל לא רוצה שיעירו אותו, עד שהצליח להירדם. ומי אני בכלל חושבת שאני, פתאום נסיכה כה נדיבה שמחלקת שמיכות פרחוניות לאנשים זרים.

איש שיכור אחד משתין במגרש החניה, והוא נראה כמו אידיוט.

אשה אחת עומדת בצומת, רגליה חשופות ומכוניות עוברות. היא וודאי קופאת. גם לה הייתי נותנת שמיכה, אולי, אילו הייתה מבקשת. אבל אני יודעת שזה לא מה שהיא צריכה, אז אני סתם בוהה בה, מרותקת למגפיה הלבנים הצחורים שמשתלבים בצורה מופלאה בפסים של מעבר החציה. ולשניה אחת בלבד, כשאני לוקחת שאיפה אחרונה מהסיגריה, אני מוצאת שאני מקנאה בה. לי יש בית חם להיכנס אליו, אבל בסופו של דבר, היא זו שתקבל הלילה.

כשהיא מגיעה לדירתו, הוא מקבל אותה בחיבוק חם ונשיקה ארוכה, ואז שם לב לשתי השקיות המסתוריות שהיא מחזיקה בידיה. אחת השקיות מדיפה ריח נעים ומוכר. היא מחייכת אליו חיוך מתוק ומוציאה קופסת קרטון לבנה מהשקית, ופותחת אותה.
"סופגניות?" הוא שואל שאלה רטורית. "כבר התחילו למכור סופגניות?"
"מסתבר", היא עונה. "הן טובות, עדיין קצת חמות. תטעם." היא מושיטה לו את הקופסה.
הוא לוקח סופגניה עסיסית ומקרב אותה לפיו, אבל רגע לפני שהוא לוקח ביס, הוא מסתכל עליה ושם לב שהמבט בעיניה השתנה ממתוק ואוהב למתנשא ומעט מרוגז. "סליחה, מלכתי", הוא אומר ומשפיל מבטו.
"על מה אתה מבקש סליחה, תזכיר לי?" היא שואלת בטון אדיש וקריר.
"אני יודעת שאסור לי לאכול לפנייך. לא שכחתי. אני מצטער."
"נכון", היא אומרת. "מזל שנזכרת ברגע האחרון." הוא תוהה אם היא הולכת להעניש אותו בכל זאת.

היא הולכת לשולחן שבמטבח, יושבת על הכסא, מוציאה עוד סופגניה מהקופסה, לוקחת ביס קטן ולועסת, והכל בהילוך איטי מחושב. "תכין תה", היא מצווה. "נראה לי שזה ילך מצוין עם תה."
הוא מציית ומגיש לה כוס תה עם נענע וחצי כפית סוכר, כמו שהיא אוהבת. "אני יכול לשבת לידך?" הוא שואל בהיסוס.
"כן", היא מאשרת ולוקחת עוד ביס מהסופגניה. שלו נשארה על צלחת על השולחן. "אתה יכול לאכול עכשיו."
"תודה מלכתי, באמת טעים", הוא אומר. "אין כמו הסופגניה הראשונה של החורף."
"הלוואי שהיה חורף... היום היה 30 מעלות בחוץ."
"מלכתי, יש לך קצת אבקת סוכר על האף", הוא אומר.
היא מחייכת ומסתכלת עליו, עיניה מזמינות. הוא מתקרב ומלקק את אפה ונושק לשפתיה ברכות. בעוד הוא מסתכל, היא מורידה את החולצה שלה, פותחת את החזיה ונותנת לה ליפול לרצפה ולוקחת עוד ביס מהסופגניה.
"מלכתי, יש לך קצת אבקת סוכר על הציצים."
היא עדיין מחייכת.
הוא מלקק, מנשק ומוצץ בעדינות עד שלא נותר אפילו גרגיר סוכר אחד. הוא ממשיך לנשק, יורד לאט לכיוון מטה, מרגיש בשפתיו את העור הרך של בטנה החשופה. אבל כשהוא שולח יד לפתוח את הכפתור של הג'ינס שלה, היא מניחה יד על ראשו ומושכת בשיערו בתנועה עדינה אך החלטית. "לא עכשיו", היא אומרת. "תגמור את הסופגניה שלך." היא מהרהרת בכך שסקס על רצפת המטבח היה יכול להיות דווקא נחמד, אבל יש לה תוכניות אחרות להיום.
בלי להתווכח, הוא עושה כדבריה. "מתי חנוכה בכלל?" הוא שואל.
"האמת היא", היא בולעת את הביס האחרון ומלקקת את שאריות הסוכר מאצבעותיה, "שהחלטתי שהחג מתחיל היום."
"חנוכה באוקטובר?"
היא נראית כאילו שהיא חושבת על זה, מוצצת את האצבע שלה באיטיות כמעט בלתי נסבלת. "זאת בעיה?"
"לא מלכתי, החג יכול להתחיל מתי שאת רוצה."
"אני יודעת שהוא יכול להתחיל מתי שאני רוצה."
"ברור, מלכתי."
היא מתקרבת אליו ונותנת לו נשיקה במצח. "אני רוצה לחגוג בהדלקת נרות", היא לוחשת באזנו. היא הולכת להביא את השקית השניה, ומוציאה ממנה כמה נרות צרים וארוכים בצבעים שונים. למרות שהוא לא אומר מילה, היא יכולה לראות את החשש בעיניו. "אל תדאג", היא אומרת בטון מרגיע. "זה יכאב, אבל פחות ממה שאתה חושב." כדי להדגים, וכדי לבדוק שהיא צודקת, היא מדליקה את הנר הסגול ונותנת לטיפה אחת של שעווה חמה לטפטף על זרועה. "אתה רואה? אם אני יכולה גם אתה יכול."
הוא מהנהן. "את יודעת שאעשה הכל כדי לרצות אותך, מלכתי."
"אז תוריד את הבגדים, תישאר עם תחתונים. תוריד את המפה מהשולחן ותפרוש אותה אותה על הרצפה, שם בפינה, מתחת לחלון. תשכב על הגב ותחכה לי."

בעוד הוא שוכב על הרצפה בשקט, היא מכבה את כל האורות בבית, מדליקה כמה נרות מסביבו ומתיישבת עליו, עדיין חשופת חזה, והוא מביט בה בהערצה. היא יפה לאור הנרות. מקסימום, יכאב.
כשהטיפה החמה הראשונה נוחתת על החזה שלו, הוא עוצם את עיניו לרגע, נושך את הלשון.
"זה בסדר?" היא שואלת.
"כן, מלכתי."
"היא מלטפת את הלחי שלו ברכות. "רוצה עוד?"
"כן, מלכתי."
"תבקש יפה."
"בבקשה, תני לי עוד." הוא מגלה להפתעתו שהוא באמת מתכוון לזה. "תני לי עוד, אני מתחנן."

היא לוקחת צעד אחורה כדי להביט ביצירה שלה. החזה שלו מצופה לגמרי, בצבעים מטפטפים שנוזלים לתוך צבעים אחרים באור העמום. עיניו עצומות והוא נראה רגוע. משהו חסר, היא חושבת לעצמה. היא שוב מושיטה יד לתוך השקית, והפעם מוציאה קופסה קטנה וכחולה, קופסה של נרות חנוכה. היא תוקעת כמה מהנרות קטנים לתוך ציפוי השעווה ומדליקה אותם. עכשיו הכל מושלם.

"אני מתגעגע אלייך", הוא אומר, ומסתכל עליה במבט הזה שלו.
היא שותקת לרגע.
"מתגעגע אליי?"
הוא מהנהן. "כן, מלכתי".
היא מחטיפה לו סטירה, חזקה יותר ממה שהוא אי-פעם קיבל ממנה בעבר. היא מופתעת מעוצמתה בדיוק כמוהו, וגם מכמה שזה מרגיש טוב. "אני לא מלכתך. אל תקרא לי ככה."
עוד סטירה.
"אני מצטער." הוא לא מעז להסתכל לה בעיניים.
"אתה מתגעגע אליי? מה קרה, עכשיו פתאום אתה רוצה להיות יציב?"
הוא מהנהן, והפעם לא מוציא מילה.

היא מהרהרת בכך לרגע ארוך, שמרגיש כמו נצח.

"אם אתה יציב, אז תהיה שולחן. אתה בין כה לא ראוי לקבל יחס של בן-אדם."
"תודה, מ-"
היא מביטה בו ומרימה גבה, והוא מייד מתקן את עצמו. "תודה."
היא נותנת לו עוד סטירה בכל זאת, כי האמת היא שמגיע לו. "תתפשט, ותעמוד על ארבע. פה, יותר קרוב לספה. אני לא רוצה לשמוע ממך שום מילה יותר. שולחנות לא מדברים."
הוא מציית, בשקט.
היא מניחה את רגליה היחפות על השולחן החדש, והוא מוצא חן בעיניה. אכן מרגיש יציב, אבל התחושה הזאת מבלבלת לפעמים.
היא חושבת לעצמה שאילו היו לה ציפורניים ארוכות, עכשיו היה יכול להיות זמן מצויין לשבת ולשייף אותן. אבל היא לא אישה מהסוג הזה. היא נזכרת שהיא צריכה להגיב לכמה מיילים. היא מביאה את הלפטופ מהחדר השני, ומניחה אותו על השולחן. התחתית שלו חמה מאוד, כמעט מספיק בשביל להשאיר כוויה. המסך רועד מעט.
"תפסיק לזוז", היא מצווה. "שולחנות לא זזים."
הוא קופא במקומו. הוא לא יכול לראות שהיא עוצמת את עיניה לרגע, מנסה להתרכז. צריך להפסיק לחשוב על השולחן כאדם; השולחן הוא שולחן. אולי זה באמת מה שהוא רוצה להיות, אולי לא, אבל כרגע זה בכלל לא משנה. צריך לעבוד. צריך להתרכז בעבודה. לא, ברצינות. צריך להגיב למייל ההוא מאתמול ועוד שניים מהבוקר.
הוא מרגיש את אצבעותיה מקלידות בקצב מהיר, ותוהה לעצמו מה היא כותבת. הרצפה הקשה מכאיבה לברכיו והמחשב הישן כמעט שורף את עורו, אבל עכשיו, יותר מהכל, חשוב לו להראות לה שאם היא צריכה שולחן, הוא יהיה בשבילה לא רק שולחן, הוא יהיה השולחן הכי טוב בעולם.

כשהיא מסיימת לכתוב, היא מורידה את המחשב מגבו, והוא שותק, אפילו לא נאנח לרווחה. היא מוזגת מים קרים לתוך כוס, לוקחת לגימה אחת קטנה, מניחה אותה על השולחן ונעמדת על רגליה. "שולחן", היא פונה אליו, "הכוס שהנחתי עליך עשויה מזכוכית, וזאת כוס שאני אוהבת. כדאי מאוד שהיא לא תיפול עד שאחזור."

היא יוצאת מהחדר והולכת למטבח, יושבת שם בשקט, במתח, מחכה לראות אם יישמע קול של זכוכית מתנפצת. רק תזוזה אחת קלה, זה כל מה שצריך. "אל תפיל את הכוס", היא חושבת לעצמה בשקט. "בבקשה, אל תפיל את הכוס."

הכל לגמרי שקט.
והיא מרוצה.

כשהיא קמה, הוא שומע את צעדיה. היא הולכת לחדר השינה, פותחת מגירה ומוציאה משם אזיקים חדשים ומבריקים, שהוא בכלל לא ידע שיש לה. "שולחן, תעמוד על הברכיים", היא מבקשת. "עכשיו אני צריכה שתפסיק להיות שולחן ותהיה דברים אחרים. אני עדיין לא רוצה לשמוע ממך שום מילה."
הוא מהנהן בזמן שהיא קושרת את ידיו מאחורי גבו.
היא נעמדת לפניו. "תפתח לי את הג'ינס."
הוא מסתכל עליה במבט מבולבל.
היא מחטיפה לו עוד סטירה. "נו? מה אתה, מטומטם?"
הוא נזכר שהם דיברו על זה פעם, לא בדיוק ככה, אבל הוא מבין את הרעיון הכללי. הוא מקרב את ראשו למפשעתה ומנסה לפתוח את הכפתור בשיניו. זאת משימה פחות קלה ממה שהוא דמיין. הוא כבר מצפה לסטירה הבאה, אבל היא רק עומדת שם, לפתע סבלנית, מסתכלת עליו ומצחקקת לעצמה.
ברגע שהכפתור נפתח, לפתוח את הרוכסן עם השיניים זה כבר הרבה יותר קל. "יופי", היא אומרת בטון מתנשא ומקלפת מעצמה את הג'ינס. "עכשיו תוריד לי את התחתונים."
תחתוניה רטובים והוא מריח אותה, מרגיש אותה, חושב על כמה הוא היה רוצה לגעת בה. להיות בתוכה. הוא מסתכל עליה.
היא מחליקה יד למטה באיטיות מפרידה את השפתיים באצבעותיה. "תלקק אותי."
הוא זוכר בדיוק איך היא אוהבת.

אחרי שהיא גומרת, היא מתיישבת על הספה מולו, משאירה אותו קשור.
"תסתכל לי בעיניים", היא פוקדת.
"אתה עדיין מתגעגע אליי?"
"כן", הוא אומר.
היא מייד סוטרת לו שוב. "כן מה?"
"כן, מלכתי."

פתח לי את הדלת.
זה פחות קשה ממה שאתה חושב.
סיבוב של מפתח, לחיצה על ידית, משיכה קלה
ואני בפנים.

כן, אתפשט בשבילך.
תוכל לראות אך לא לגעת.
אני אוכל לגעת.
צייר את דמותי, בעפרון מחודד, ואני אכתוב את חייך.

כבה את האור.
אני אספור את הצללים, אתה את הכבשים.
כשאלך, אשאיר את הדלת פתוחה.
יום אחד וודאי אחזור בשביל לטרוק אותה.

תאמין בי. אברא את עולמנו בשבילך, ויהי אור, ויהי מה. תהיה בשבילי פרפר, כלב, נמר. פלאותיי ישמחו אותך, גחמותיי יסקרנו אותך, ותחשוב שהעולם מסתובב כולו סביבך. רק אני אשמע את השאלות שבראשך. תמיד אתן לך לנחש את התשובות. תעשה מה שאבקש. אין לי צורך שתדע הכל.

תאמין בי, כי כך אמרתי. תהיה אסיר תודה. תציית לחוקיי. תיפול לרגליי. אתן לך לחיות בגן עדן, אך לא אברא לך אישה בצלמי. אל תיגע בנחש. יבוא יום ותנגס בפרי האסור. אלחש באזנך; אפתה אותך בעצמי. אני רואה הכל. תזכור את זה בכל נשימה. תתחנן לרחמיי.

תחטא בשבילי.
אקח הכל בחזרה.
אקפיא את הגיהינום, במיוחד בשבילך.
אשמע זעקתך.

הוא פורש לפניי שטיח אדום ואני דורכת עליו.

הוא כורע על ארבע, ואני הולכת מהר מדי. אני עלולה לפספס אותו.

אני יכולה לרוץ בנעלי העקב השחורים, ואני בכלל לא מלכה שחורה. אני מאדימה, ממש כמו שטיח. אם לא מלכת היהלומים, אז אולי אני בכלל מלכת הלבבות. הג'וקר יהיה כל דבר בשבילי, אבל האס, הוא יכול להיות מעליי ומתחתיי בו זמנית, גבוה מהמלך אך נמוך מהשניים. הוא קלף שכדאי לשמור עליו.

כשהוא שולף את השטיח ממתחת לרגליי, אני נופלת לרצפה, עירומה. זה לא צריך להפתיע, הרי ידעתי שאנחנו משחקים סטריפ פוקר. הוא לא ממציא את החוקים.

לכל ירח שני צדדים. אולי גם לי? כשאני מביטה אל תוך הלילה הזה, דווקא הצד האפל הוא המלא. שם אני זורחת. הצד הבהיר, הלבן והעגול, הוא טוב בשביל הרומנטיקה, אבל אותה נשאיר לכל הלילות האחרים.

בוא נשחק משחק חדש. הפעם אני אקבע את כל הכללים. דמיין אותי כותבת אותם לאור הירח, לבן על-גבי שחור. אתה תלמד לשחק בזמן שאשן והשמש תזרח, כי ככה אמרתי. אולי זה יהיה כמו מחבואים - אעצום בשבילך את עינייך. אתה תספור עד מאה ורק אז תחפש אותי באפלה; אחכה לך שם. האם תמצא אותי? אולי זה יהיה כמו שחמט. אני אהיה המלכה השחורה ואתה תהיה חייל לבן. בעוד הכתר מונח על ראשי, אפתיע אותך מהאלכסון ואדחוף אותך, במכה אחת מהירה, אל הרצפה המשובצת. האם תיפול בשבילי?

אל תיתן לי לנצח בקלות. ארצה להרוויח את מקומי ביושר, גם אם נצטרך לשחק שוב ושוב. אבל כשאנצח - וכן, בסוף אנצח, למקרה שתהית - אל תלחץ את ידי בנימוס. משוך אותי אליך וחבק אותי חזק, כל הלילה, כמו מישהו שאוהב אותי. תלחש באוזני, מספיק קרוב שאחוש את האויר החם מפיך. תגיד לי שאתה גאה בי.

(ובלילה אחר, אם אבקש ממך יפה - האם תוריד את הירח בשבילי?)