סופרת צללים

"אני מתגעגע אלייך", הוא אומר, ומסתכל עליה במבט הזה שלו.
היא שותקת לרגע.
"מתגעגע אליי?"
הוא מהנהן. "כן, מלכתי".
היא מחטיפה לו סטירה, חזקה יותר ממה שהוא אי-פעם קיבל ממנה בעבר. היא מופתעת מעוצמתה בדיוק כמוהו, וגם מכמה שזה מרגיש טוב. "אני לא מלכתך. אל תקרא לי ככה."
עוד סטירה.
"אני מצטער." הוא לא מעז להסתכל לה בעיניים.
"אתה מתגעגע אליי? מה קרה, עכשיו פתאום אתה רוצה להיות יציב?"
הוא מהנהן, והפעם לא מוציא מילה.

היא מהרהרת בכך לרגע ארוך, שמרגיש כמו נצח.

"אם אתה יציב, אז תהיה שולחן. אתה בין כה לא ראוי לקבל יחס של בן-אדם."
"תודה, מ-"
היא מביטה בו ומרימה גבה, והוא מייד מתקן את עצמו. "תודה."
היא נותנת לו עוד סטירה בכל זאת, כי האמת היא שמגיע לו. "תתפשט, ותעמוד על ארבע. פה, יותר קרוב לספה. אני לא רוצה לשמוע ממך שום מילה יותר. שולחנות לא מדברים."
הוא מציית, בשקט.
היא מניחה את רגליה היחפות על השולחן החדש, והוא מוצא חן בעיניה. אכן מרגיש יציב, אבל התחושה הזאת מבלבלת לפעמים.
היא חושבת לעצמה שאילו היו לה ציפורניים ארוכות, עכשיו היה יכול להיות זמן מצויין לשבת ולשייף אותן. אבל היא לא אישה מהסוג הזה. היא נזכרת שהיא צריכה להגיב לכמה מיילים. היא מביאה את הלפטופ מהחדר השני, ומניחה אותו על השולחן. התחתית שלו חמה מאוד, כמעט מספיק בשביל להשאיר כוויה. המסך רועד מעט.
"תפסיק לזוז", היא מצווה. "שולחנות לא זזים."
הוא קופא במקומו. הוא לא יכול לראות שהיא עוצמת את עיניה לרגע, מנסה להתרכז. צריך להפסיק לחשוב על השולחן כאדם; השולחן הוא שולחן. אולי זה באמת מה שהוא רוצה להיות, אולי לא, אבל כרגע זה בכלל לא משנה. צריך לעבוד. צריך להתרכז בעבודה. לא, ברצינות. צריך להגיב למייל ההוא מאתמול ועוד שניים מהבוקר.
הוא מרגיש את אצבעותיה מקלידות בקצב מהיר, ותוהה לעצמו מה היא כותבת. הרצפה הקשה מכאיבה לברכיו והמחשב הישן כמעט שורף את עורו, אבל עכשיו, יותר מהכל, חשוב לו להראות לה שאם היא צריכה שולחן, הוא יהיה בשבילה לא רק שולחן, הוא יהיה השולחן הכי טוב בעולם.

כשהיא מסיימת לכתוב, היא מורידה את המחשב מגבו, והוא שותק, אפילו לא נאנח לרווחה. היא מוזגת מים קרים לתוך כוס, לוקחת לגימה אחת קטנה, מניחה אותה על השולחן ונעמדת על רגליה. "שולחן", היא פונה אליו, "הכוס שהנחתי עליך עשויה מזכוכית, וזאת כוס שאני אוהבת. כדאי מאוד שהיא לא תיפול עד שאחזור."

היא יוצאת מהחדר והולכת למטבח, יושבת שם בשקט, במתח, מחכה לראות אם יישמע קול של זכוכית מתנפצת. רק תזוזה אחת קלה, זה כל מה שצריך. "אל תפיל את הכוס", היא חושבת לעצמה בשקט. "בבקשה, אל תפיל את הכוס."

הכל לגמרי שקט.
והיא מרוצה.

כשהיא קמה, הוא שומע את צעדיה. היא הולכת לחדר השינה, פותחת מגירה ומוציאה משם אזיקים חדשים ומבריקים, שהוא בכלל לא ידע שיש לה. "שולחן, תעמוד על הברכיים", היא מבקשת. "עכשיו אני צריכה שתפסיק להיות שולחן ותהיה דברים אחרים. אני עדיין לא רוצה לשמוע ממך שום מילה."
הוא מהנהן בזמן שהיא קושרת את ידיו מאחורי גבו.
היא נעמדת לפניו. "תפתח לי את הג'ינס."
הוא מסתכל עליה במבט מבולבל.
היא מחטיפה לו עוד סטירה. "נו? מה אתה, מטומטם?"
הוא נזכר שהם דיברו על זה פעם, לא בדיוק ככה, אבל הוא מבין את הרעיון הכללי. הוא מקרב את ראשו למפשעתה ומנסה לפתוח את הכפתור בשיניו. זאת משימה פחות קלה ממה שהוא דמיין. הוא כבר מצפה לסטירה הבאה, אבל היא רק עומדת שם, לפתע סבלנית, מסתכלת עליו ומצחקקת לעצמה.
ברגע שהכפתור נפתח, לפתוח את הרוכסן עם השיניים זה כבר הרבה יותר קל. "יופי", היא אומרת בטון מתנשא ומקלפת מעצמה את הג'ינס. "עכשיו תוריד לי את התחתונים."
תחתוניה רטובים והוא מריח אותה, מרגיש אותה, חושב על כמה הוא היה רוצה לגעת בה. להיות בתוכה. הוא מסתכל עליה.
היא מחליקה יד למטה באיטיות מפרידה את השפתיים באצבעותיה. "תלקק אותי."
הוא זוכר בדיוק איך היא אוהבת.

אחרי שהיא גומרת, היא מתיישבת על הספה מולו, משאירה אותו קשור.
"תסתכל לי בעיניים", היא פוקדת.
"אתה עדיין מתגעגע אליי?"
"כן", הוא אומר.
היא מייד סוטרת לו שוב. "כן מה?"
"כן, מלכתי."