סופרת צללים

כשהיא מגיעה לדירתו, הוא מקבל אותה בחיבוק חם ונשיקה ארוכה, ואז שם לב לשתי השקיות המסתוריות שהיא מחזיקה בידיה. אחת השקיות מדיפה ריח נעים ומוכר. היא מחייכת אליו חיוך מתוק ומוציאה קופסת קרטון לבנה מהשקית, ופותחת אותה.
"סופגניות?" הוא שואל שאלה רטורית. "כבר התחילו למכור סופגניות?"
"מסתבר", היא עונה. "הן טובות, עדיין קצת חמות. תטעם." היא מושיטה לו את הקופסה.
הוא לוקח סופגניה עסיסית ומקרב אותה לפיו, אבל רגע לפני שהוא לוקח ביס, הוא מסתכל עליה ושם לב שהמבט בעיניה השתנה ממתוק ואוהב למתנשא ומעט מרוגז. "סליחה, מלכתי", הוא אומר ומשפיל מבטו.
"על מה אתה מבקש סליחה, תזכיר לי?" היא שואלת בטון אדיש וקריר.
"אני יודעת שאסור לי לאכול לפנייך. לא שכחתי. אני מצטער."
"נכון", היא אומרת. "מזל שנזכרת ברגע האחרון." הוא תוהה אם היא הולכת להעניש אותו בכל זאת.

היא הולכת לשולחן שבמטבח, יושבת על הכסא, מוציאה עוד סופגניה מהקופסה, לוקחת ביס קטן ולועסת, והכל בהילוך איטי מחושב. "תכין תה", היא מצווה. "נראה לי שזה ילך מצוין עם תה."
הוא מציית ומגיש לה כוס תה עם נענע וחצי כפית סוכר, כמו שהיא אוהבת. "אני יכול לשבת לידך?" הוא שואל בהיסוס.
"כן", היא מאשרת ולוקחת עוד ביס מהסופגניה. שלו נשארה על צלחת על השולחן. "אתה יכול לאכול עכשיו."
"תודה מלכתי, באמת טעים", הוא אומר. "אין כמו הסופגניה הראשונה של החורף."
"הלוואי שהיה חורף... היום היה 30 מעלות בחוץ."
"מלכתי, יש לך קצת אבקת סוכר על האף", הוא אומר.
היא מחייכת ומסתכלת עליו, עיניה מזמינות. הוא מתקרב ומלקק את אפה ונושק לשפתיה ברכות. בעוד הוא מסתכל, היא מורידה את החולצה שלה, פותחת את החזיה ונותנת לה ליפול לרצפה ולוקחת עוד ביס מהסופגניה.
"מלכתי, יש לך קצת אבקת סוכר על הציצים."
היא עדיין מחייכת.
הוא מלקק, מנשק ומוצץ בעדינות עד שלא נותר אפילו גרגיר סוכר אחד. הוא ממשיך לנשק, יורד לאט לכיוון מטה, מרגיש בשפתיו את העור הרך של בטנה החשופה. אבל כשהוא שולח יד לפתוח את הכפתור של הג'ינס שלה, היא מניחה יד על ראשו ומושכת בשיערו בתנועה עדינה אך החלטית. "לא עכשיו", היא אומרת. "תגמור את הסופגניה שלך." היא מהרהרת בכך שסקס על רצפת המטבח היה יכול להיות דווקא נחמד, אבל יש לה תוכניות אחרות להיום.
בלי להתווכח, הוא עושה כדבריה. "מתי חנוכה בכלל?" הוא שואל.
"האמת היא", היא בולעת את הביס האחרון ומלקקת את שאריות הסוכר מאצבעותיה, "שהחלטתי שהחג מתחיל היום."
"חנוכה באוקטובר?"
היא נראית כאילו שהיא חושבת על זה, מוצצת את האצבע שלה באיטיות כמעט בלתי נסבלת. "זאת בעיה?"
"לא מלכתי, החג יכול להתחיל מתי שאת רוצה."
"אני יודעת שהוא יכול להתחיל מתי שאני רוצה."
"ברור, מלכתי."
היא מתקרבת אליו ונותנת לו נשיקה במצח. "אני רוצה לחגוג בהדלקת נרות", היא לוחשת באזנו. היא הולכת להביא את השקית השניה, ומוציאה ממנה כמה נרות צרים וארוכים בצבעים שונים. למרות שהוא לא אומר מילה, היא יכולה לראות את החשש בעיניו. "אל תדאג", היא אומרת בטון מרגיע. "זה יכאב, אבל פחות ממה שאתה חושב." כדי להדגים, וכדי לבדוק שהיא צודקת, היא מדליקה את הנר הסגול ונותנת לטיפה אחת של שעווה חמה לטפטף על זרועה. "אתה רואה? אם אני יכולה גם אתה יכול."
הוא מהנהן. "את יודעת שאעשה הכל כדי לרצות אותך, מלכתי."
"אז תוריד את הבגדים, תישאר עם תחתונים. תוריד את המפה מהשולחן ותפרוש אותה אותה על הרצפה, שם בפינה, מתחת לחלון. תשכב על הגב ותחכה לי."

בעוד הוא שוכב על הרצפה בשקט, היא מכבה את כל האורות בבית, מדליקה כמה נרות מסביבו ומתיישבת עליו, עדיין חשופת חזה, והוא מביט בה בהערצה. היא יפה לאור הנרות. מקסימום, יכאב.
כשהטיפה החמה הראשונה נוחתת על החזה שלו, הוא עוצם את עיניו לרגע, נושך את הלשון.
"זה בסדר?" היא שואלת.
"כן, מלכתי."
"היא מלטפת את הלחי שלו ברכות. "רוצה עוד?"
"כן, מלכתי."
"תבקש יפה."
"בבקשה, תני לי עוד." הוא מגלה להפתעתו שהוא באמת מתכוון לזה. "תני לי עוד, אני מתחנן."

היא לוקחת צעד אחורה כדי להביט ביצירה שלה. החזה שלו מצופה לגמרי, בצבעים מטפטפים שנוזלים לתוך צבעים אחרים באור העמום. עיניו עצומות והוא נראה רגוע. משהו חסר, היא חושבת לעצמה. היא שוב מושיטה יד לתוך השקית, והפעם מוציאה קופסה קטנה וכחולה, קופסה של נרות חנוכה. היא תוקעת כמה מהנרות קטנים לתוך ציפוי השעווה ומדליקה אותם. עכשיו הכל מושלם.