סופרת צללים

אני עומדת במרפסת וצופה באנשים מלמעלה, דוממת, חשופה אל הלילה ואיכשהו לחלוטין בלתי נראית. התחושה הזאת מוצאת חן בעיניי.

איש חסר-בית ישן על קרש בסמטה. הוא נמצא שם כבר כמה שעות. אני חושבת על השמיכה הישנה שזרוקה על רצפת חדר השינה, סגולה עם פרחים לבנים ואין לי צורך בה. משהו בתוכי היה רוצה לתת לו אותה, אבל אני לא מצליחה לחשוב על דרך טובה לעשות את זה. לזרוק לו אותה מלמעלה? היי, חבר, קח שמיכה, קר בחוץ הלילה? אולי הוא יהיה אסיר תודה. ואולי הוא בכלל לא רוצה שיעירו אותו, עד שהצליח להירדם. ומי אני בכלל חושבת שאני, פתאום נסיכה כה נדיבה שמחלקת שמיכות פרחוניות לאנשים זרים.

איש שיכור אחד משתין במגרש החניה, והוא נראה כמו אידיוט.

אשה אחת עומדת בצומת, רגליה חשופות ומכוניות עוברות. היא וודאי קופאת. גם לה הייתי נותנת שמיכה, אולי, אילו הייתה מבקשת. אבל אני יודעת שזה לא מה שהיא צריכה, אז אני סתם בוהה בה, מרותקת למגפיה הלבנים הצחורים שמשתלבים בצורה מופלאה בפסים של מעבר החציה. ולשניה אחת בלבד, כשאני לוקחת שאיפה אחרונה מהסיגריה, אני מוצאת שאני מקנאה בה. לי יש בית חם להיכנס אליו, אבל בסופו של דבר, היא זו שתקבל הלילה.