"לתשומת לבך - המנוי מסתיים בעוד 13 ימים", כך מבשר לי משפט בצבע צהוב בראש הדף. אני בוהה במילים האלה במשך כמה רגעים, ולפתע קולטת עד כמה בעצם לא אכפת לי. חצי שנה, ואני עדיין בין לבין. בין היתר, תקועה בין "עברה כבר חצי שנה" לבין "עברה רק חצי שנה?"
מה שבטוח, זה שלא אכפת לי. זאת תחושה די משחררת.
מה כבר היה לנו כאן?
כל האדונים כמהים להשתעבד, יקירתי - בתנאי שלא תגלי לאף אחד (כמובן). כל המלכים ישמחו ליפול לרגלייך וגם השולטים האכזריים ביותר יעשו בשבילך הכל, ובינינו, לא הכי משנה אם הם למטה או למעלה. אבל זה רק בשבילך, את יודעת. זאת את שמוציאה ממני משהו מיוחד; את כל-כל מיוחדת שאני פתאום מבין שכל הזמן הזה חיכיתי רק לך. זה הכוח הנדיר הזה שאת משדרת. זאת העוצמה. את מלכה אמיתית, ברור. את גם כותבת נורא יפה.
ומהצד השני? העבדים שלך לא באמת אוהבים לעבוד. אף אחד לא יעשה בשבילך דבר, אז פשוט תעשי הכל בעצמך, כמו שאת כבר בין-כה רגילה. נשלטייך יקבעו את כל החוקים, בדייקנות כה מעייפת. אני כל-כך אוהב כשאת עושה בי כרצונך, במיוחד כשרצונך הוא בדיוק כמו שהכתבתי לך. הו, כן מלכתי. תוציאי עלי את האגרסיות שלך. יו נו יו וונט טו.
הב הב.
תראי איך אני כלבלב.
תאכילי אותי.
תנקי אחריי.
ואת? אף פעם לא שאפת להוציא אגרסיות ואת בכלל טיפוס של חתולים. פעם חשבת שאת מחפשת משהו, או מישהו, ואת כבר לא בדיוק זוכרת מה זה היה, או מי זה היה, או שאת זוכרת אבל כבר לא מוכנה להודות בזה. מה זה משנה? את מתבוננת סביב. את רואה כל מיני גברים-כלבלבים שהיו אמורים להעצים אותך ומבינה שהם בעצם גימדו אותך כל-כך שאת כמעט בלתי-נראית. עברה כבר חצי שנה, ואת עדיין אחת של בין לבין. את שעשוע. את לא אשה אמיתית, את מלכה-צעצוע. מה גורם לך לחשוב שאת אמורה להיות אנושית, הוד מעלתך?
אם השליטה בכלל קיימת, לפעמים נדמה שנותרה רק דרך אחת לקחת אותה בחזרה.
תודה על הכתר, באמת.
לתשומת לבך, אני חושבת שמעתה אשמור אותו במגירה.
הוא אמנם יפה ונוצץ, אבל בעיקר מכביד לי על הראש.
זה מפריע לי לחשוב. עברה רק חצי שנה?
לפני 12 שנים. 3 במרץ 2012 בשעה 3:48
