סופרת צללים

ריח עז של וניל ממלא את המקום בו אני חיה. וניל כה מתקתק עד שהוא כמעט חונק, מבחיל, כמו מקלות הקטורת שהייתי קונה כנערה, עשרים מקלות בעשרה שקלים. וניל זול ומעיק. וניל סתמי ומשעמם. וניל שלא ניתן להתכחש לו או להתעלם ממנו. פתחתי את כל החלונות כדי להתאוורר, אבל נדמה שהארומה הזאת תמיד תישאר תלויה באויר, נספגת בוילונות, מחלחלת לתוך הקירות. וזה בסדר, זה בסדר, אני אומרת לעצמי. את בסדר כמו שאת. ציפוי שוקולד דק ושביר זה לא מה שיעשה אותך טובה יותר.

בהבנה הזאת יש מין ההקלה, אבל הכמיהה... הכמיהה. הכמיהה לא מצליחה להחליט לאן היא שייכת. או למי.
היא בוערת בתוכי, ועם הענן הלבנבן והמתוק שמרחף מעל ראשי, נראה שלא יירד פה גשם בקרוב.

קשה לי שלא להרגיש כמו תלמידה שנכשלה במבחן.
באמת שלמדתי, המורה, בבקשה אל תחשוב שלא. שיננתי את כל החומר. חשבתי שאני יודעת הכל. חשבתי שאני מוכנה.

באמצע הלילה אני שוכבת במיטה, לבד, מבולבלת, חושבת על חבלים. דמעות זולגות מעיניי. אני לא יודעת להסביר לעצמי למה הן שם, מה שרק מחריף את תחושת הבלבול ומטשטש את גבולות הדימיון. לפני רגע זה בכלל הצחיק אותי. אלה בהחלט לא דמעות של געגוע; האמת היא שאני כבר בקושי זוכרת מי הוא היה בכלל. דכאון? לא. לא דכאון. טוב לי, אני חושבת. חוסר אונים? אולי. רחמים עצמיים? קרוב לוודאי. למה?

"את לא קשורה", לוחש לי האינסטינקט בקולו העמוק והמוכר, כמו חבר ותיק ויקר שכבר מזמן למדתי לקבל את דעתו בחיוך מנומס שפירושו התעלמות. "החבלים האלה קיימים רק בראש שלך. את יכולה לקום וללכת."

"תישארי בדיוק איפה שאת", מצווה עליי אדון דמיוני. אני לא מכירה אותו בכלל, אבל לא מפריע לי שהוא רואה אותי בוכה. אולי להפך. כולי סקרנית לראות אם הוא יושיט יד ללחיי, יידע לתפוס טיפה מלוחה על קצה האצבע. רק אחת; הוא לא חייב לייבש את כולן. לא אצטרך לומר מילה. הוא יישב על-ידי וילטף את שיערי בהבנה. לא כי אני שלו, אלא כי הוא שלי.

אולי אלה דמעות של פחד.
פחד מהלא-נודע?
סתם קלישאה. לפעמים נדמה לי שדווקא הנודע הוא מפחיד הרבה יותר.

"את לא קשורה", האינסטינקט מרים את קולו. "Run for your life."

למוכר בקיוסק יש תוכי בכלוב. תוכית, למען הדיוק, מסוג אפריקן גריי. הוא טוען שהיא יכולה לדבר, אבל אף פעם לא הזדמן לי לשמוע את קולה. הוא קורא לה יעלי. זה די משעשע אותי. עם זאת, אני משתדלת שלא לקנות אצלו, אלא אם אין ברירה, כי בסוף זה עושה לי נורא עצוב. ציפור אינטליגנטית, נדירה ומהממת, כזו שיכלה לקבל את כל השמים, נעולה בתוך כלוב קטן בקיוסק עלוב, מתחת למדף של הסיגריות, מאולפת לדבר בשפה זרה לה. אף פעם לא טרחתי לומר למוכר מה אני חושבת על כך. אני מקבלת את העודף, מודה לו בנימוס, שולחת ליעלי חיוך מריר-מתוק ויוצאת. אנשים ממילא לא מקשיבים.

ארבעה ימים בתוך כלוב לגמרי אחר, ולפעמים אני מרגישה מובנת, אבל ברגעים העמוקים ביותר, נדמה לי שהכל אשליה; אני לא מובנת כלל. אני מדברת, כן, אבל בשפה אחרת. אני יכולה לספק, כן, אבל יותר חשוב לי להיות מסופקת. אני רוצה את השמים, אבל לא יודעת אם אצליח לעוף. האם אני ניתנת לאילוף?

אני מייד יכולה לראות בעיניו שהוא לא בשבילי, אבל לשמחתי, הוא נראה בדיוק כמו שפינטזתי. חטוב, גבוה ושרירי, הוא עומד מאחורי הדלפק. לא יכולה לומר שלא התאכזבתי מעט כשהבחנתי בטבעת הנישואין על אצבעו.

"שלום", אני אומרת בנימוס. "אני מעוניינת לקנות דרקון."
אני מחייכת חיוך קטן, פלרטטני וחד-סטרי.
אדיב ושירותי, הוא מתחיל להראות לי את כל סוגי הדרקונים. יש דרקונים יורקי אש ומפחידים, דרקונים מתוקים וחייכנים, דרקונים סיניים בצבעים צעקניים ודרקונים קיטשים שבוקעים מתוך ורדים. יש גם אוסף של אותיות יפניות שאני יכולה רק לנחש שיש להן איזשהו קשר לנושא. לא בשבילי. לא בשבילי בכלל.
"זה הכל, או שיש עוד דרקונים במלאי?"
שוב מתעלם משנינותי, הוא הולך להביא קופסה מהמחסן. "אולי כאן תמצאי." אני נוברת בקופסה, בתוך כל השפע, עד שלפתע אני רואה אותו. אני יודעת מייד שהוא הדרקון שלי. הוא כל מה שחיפשתי.
"את בטוחה שאת לא רוצה לחפש עוד?" שואל הגבר.
"לא. זהו. מצאתי."
הוא פשוט מושלם.
אני והוא נסתדר מצוין.

הגבר, הדרקון ואני נכנסים לחדר האחורי, למנאז'-א-טרואה מתוכן בקפידה, שבו כל אחד מבין בדיוק מה תפקידו.
"שבי על הכסא עם הגב אליי", מבקש הגבר. "תפשקי רגליים. רגל בכל צד. זהו, ככה." אני מצייתת.
"זאת לא הפעם הראשונה שלי", אני מתוודה. "אבל אני מזהירה אותך שיש לי סף כאב נמוך."
"אל תדאגי", הוא אומר. "אם תרצי הפסקה, תגידי."
אני מרגישה שאני יכולה לבטוח בו.
הוא מסיט את הכתפיה של החזיה שלי ומורח משהו על עורי - אני לא שואלת מה, כדי לא להישמע בכל זאת חסרת ניסיון. כף ידו לופתת את הזרוע שלי בחוזקה. אני מרגישה את פנים ירכו על הברך שלי. נגיעה קלה, לא מתוכננת אבל בלתי נמנעת.
והדרקון? הוא לא מדבר יותר מדי.

המכונה מרעישה, קצת מפחידה, האדרנלין מציף אותי והציפייה מטריפה אותי. "רק תגיד לי כשאתה עומד להתחיל", אני מבקשת בקול קטן.
"עכשיו", הוא אומר.
על-אף שהכאב פחות כואב מכפי שחששתי, בדקה או שתיים הראשונות הכל צורם לי - הגבר, הרעש, הפרסומת המעצבנת שמתנגנת ברדיו. אני שוקלת לבקש ממנו שיחליף תחנה, אבל אני לא רוצה להיות כזאת שמתלוננת. אני שותקת ומתפללת בליבי שרק יגמור מהר.
ואז, בדיוק אז, הפרסומת מסתיימת ומתחיל להתנגן איזה שיר, שיר שמזכיר לי מישהו שבכלל לא רציתי להיזכר בו. כל-כך אבסורד שדווקא השיר הזה מתנגן דווקא עכשיו, שאני לא יכולה שלא לגחך לעצמי. הגבר לא שם לב, הוא עסוק בשלו. זה בסדר.
אני מוצאת את עצמי צפה על גלים של מחשבות, מחשבות אסורות ומותרות, כל-כך הרבה זכרונות שאני כמעט שוכחת איפה אני נמצאת.
אני שוכחת שהכאב אמור לכאוב, ונעים לי.

לפתע, משהו משתנה באוירה. אני מבינה שהוא גמר. "זהו?" אני שואלת, רק בשביל להיות בטוחה.
"זהו", הוא מאשר.
"וואו."
הוא מייד קם, מתחיל לדבר בטלפון, קובע עם מישהו בחדר הכושר בשעה שש וחצי. אני קצת נעלבת, אבל לא ממש אכפת לי. יש לי דברים יותר מעניינים לחשוב עליהם.

"אתה יכול לצלם אותו בשבילי?" אני מבקשת, רגע לפני שאני יוצאת.
"בטח", הוא אומר.
המצלמה שלי כל-כך חכמה שהיא מציגה את התמונה האחרונה שצילמתי בתחתית המסך. ולגמרי במקרה, התמונה האחרונה שצילמתי הוא פורטרט עירום עצמי בשביל גבר לגמרי אחר. פאק. אני חושבת למחוק אותה לפני שאושיט לו את המצלמה, אבל כבר מאוחר מדי.

הוא לא אומר שום דבר בקשר לזה. וואטאבר. את הגבר הזה בין כה לא אראה יותר בחיים. גם את ההוא לא.

אני והדרקון, לעומת זאת, נישאר מחוברים לנצח, הוא מקועקע על עורי ואני מציגה אותו בגאווה. וכשאני חושבת על זה, זה עושה אותי די מאושרת.

אילו היית מבין, היית יודע כמה רציתי שתבקש ממני להוריד את השמלה. אבל אילו היית מכיר אותי כמו שאתה חושב שאתה מכיר, לא היית מבקש. לא מייד. היית נותן לזמן לנזול, כמו הגרגירים הקטנים שבשעון החול, איטיים, עצלים אך כנועים לבלתי-הנמנע שבכוח המשיכה. "תני לכתפיה ליפול מכתפך", היית מצווה.
"תפתחי כפתור אחד."
"תרימי מעט את החצאית. רק קצת."
אין לך מושג כמה הייתי נטרפת.

אילו היה לך מושג, היית יודע כמה רציתי להראות לך את הכוס שלי. רציתי לקלף את התחתונים, אני בעצמי, נענית לפקודתך בחושניות איטית. רציתי שתסתכל מרחוק, בלי לגעת. שתתבונן דרך עדשת המצלמה ששמתי לך ביד. זאת הרי הייתה כל הכוונה שלי. שתעורר את הצמא שלי. שדווקא לא תיגע. שלא תיתן לי אפילו לגעת בעצמי. שתביים אותי. שתאסור עליי. שתשתוק. שתגרום לי להשתוקק. שתראה.

אילו היית רואה, לא היית מתפשט בעצמך. זה לא היה נחוץ. היית יודע שעירום לא תמיד מוכרח להיות כל-כך סימטרי. הייתי מעדיפה להתכחש למערומיך; גופך הקטן והצנום מעולם לא היה חלק מהמנגינה שהתנגנה בראשי לפני שהגעתי לכאן.

אילו היית מקשיב, אולי היית מבין. ואילו היית מבין את הקסם שבאיפוק, לא היית צונח לברכיך מייד. היית מושך אותי, מושך במקום לדחוף, לא דוחף את לשונך אל בין רגליי כמו אידיוט קטן ועירום, בעודך עושה קליק-קליק-קליק עם המצלמה באויר, מצלם תמונות של כלום ולא רואה דבר. היית מסוגל לראות עד כמה היה זה רחוק ממה שרציתי.

אילו היית מסוגל, היית שולט בעצמך. אולי היית יכול לשלוט בי.
אילו היית מסוגל לשלוט בי, לא היית רוצח בקליק את כל התשוקה.
טיפש.

"על מה את חושבת?" הוא שואל.

אני חושבת על הקונטרסט בינינו. אני מסתכלת על הטקסטורות המשולבות של העור שלנו, שלי ושלו, עירומים, קרובים, נוגעים. עורו כהה, שעיר, גברי, מקועקע. כשגופי לידו אני נראית כל-כך בהירה וחלקה, כמעט זוהרת באור העמום. אני מרגישה יפה לידו. קטנה ובוהקת, כמו בובת פורצלן או אולי פיה מקסימה מעופפת שנחתה לרגע לנוח בזרועותיו.

אני חושבת על כך שמפתיע, מפתיע שיש משהו כה נעים ומנחם בשבילי, בלהרגיש קטנה וזוהרת לידו. לא בטוחה שאי-פעם הייתי כאן, במקום הזה.

אני חושבת על כך שזה עשוי להיות אחד הרגעים שאתגעגע אליהם בעתיד, כשהוא כבר לא יהיה לידי. ושם אני בטוחה שכבר הייתי. יבוא היום שארצה רק להפסיק לחשוב עליו, אבל הכמיהה תשתלט עליי ולא אוכל לחשוב על שום דבר אחר. אבין שהוא רעל בשבילי, אשאל את עצמי כיצד ייתכן ששוב נפלתי בזה - וזה רק יגרום לי לרצות אותו יותר. יום אחד ארצה אותו עד מוות.

"שום דבר מיוחד", אני עונה לשאלתו. מחליטה שעדיף שאשמור את מחשבותיי לעצמי. הוא נושך אותי בעורף, קצת חזק מדי אבל זה בדיוק כמו שצריך.


כשאני מתעוררת בשעות הבוקר המאוחרות, הוא כבר לא שם. לפני שנרדם, הוא אמר שייצא לעבודה מוקדם, ועכשיו אני לבד בביתו, עדיין עירומה. אני מתגנבת לחדר האמבטיה וחווה עוד רגע קטן של אושר כשאני מגלה שיש שם בקבוק מרכך שיער. לאחר מקלחת קרירה, אני מעשנת סיגריה ומתחילה להתלבש לאט. תחתוני תחרה שחורים, סקסיים מאוד אבל לא נוחים בכלל. חזיה, גופיה, עוד סיגריה, חצאית, וצריכה להיזכר איפה השארתי את הנעליים. אני מוכנה לצאת לדרכי.

"פשוט תטרקי את הדלת כשאת יוצאת", הוא ביקש אמש.
עוברת בראשי המחשבה שברגע שאצא ואטרוק את הדלת, לא אוכל יותר להיכנס.

אני חוזרת לרגע לחדר השינה שלו, מורידה את התחתונים ודוחפת אותם מתחת לסדין. אני רוצה שימצא אותם כשיחזור. אני רוצה שהוא יריח אותי. אני רוצה שהוא יחשוב עליי כשאני לא לידו, כמו שאני אחשוב עליו.


כשאני עולה לאוטובוס, מתנגן ברדיו שיר אהבה מטופש. אף פעם לא השארתי מאחור תחתונים במיטתו של גבר. אף פעם לא נסעתי באוטובוס כשאני לא לובשת תחתונים. ואותו שיר אהבה מטופש - אותו השיר בדיוק, בחיי - התנגן בראשי כשעזבתי את ביתו.
זה מוכרח להיות סימן למשהו.