סופרת צללים

באמצע הלילה אני שוכבת במיטה, לבד, מבולבלת, חושבת על חבלים. דמעות זולגות מעיניי. אני לא יודעת להסביר לעצמי למה הן שם, מה שרק מחריף את תחושת הבלבול ומטשטש את גבולות הדימיון. לפני רגע זה בכלל הצחיק אותי. אלה בהחלט לא דמעות של געגוע; האמת היא שאני כבר בקושי זוכרת מי הוא היה בכלל. דכאון? לא. לא דכאון. טוב לי, אני חושבת. חוסר אונים? אולי. רחמים עצמיים? קרוב לוודאי. למה?

"את לא קשורה", לוחש לי האינסטינקט בקולו העמוק והמוכר, כמו חבר ותיק ויקר שכבר מזמן למדתי לקבל את דעתו בחיוך מנומס שפירושו התעלמות. "החבלים האלה קיימים רק בראש שלך. את יכולה לקום וללכת."

"תישארי בדיוק איפה שאת", מצווה עליי אדון דמיוני. אני לא מכירה אותו בכלל, אבל לא מפריע לי שהוא רואה אותי בוכה. אולי להפך. כולי סקרנית לראות אם הוא יושיט יד ללחיי, יידע לתפוס טיפה מלוחה על קצה האצבע. רק אחת; הוא לא חייב לייבש את כולן. לא אצטרך לומר מילה. הוא יישב על-ידי וילטף את שיערי בהבנה. לא כי אני שלו, אלא כי הוא שלי.

אולי אלה דמעות של פחד.
פחד מהלא-נודע?
סתם קלישאה. לפעמים נדמה לי שדווקא הנודע הוא מפחיד הרבה יותר.

"את לא קשורה", האינסטינקט מרים את קולו. "Run for your life."