למוכר בקיוסק יש תוכי בכלוב. תוכית, למען הדיוק, מסוג אפריקן גריי. הוא טוען שהיא יכולה לדבר, אבל אף פעם לא הזדמן לי לשמוע את קולה. הוא קורא לה יעלי. זה די משעשע אותי. עם זאת, אני משתדלת שלא לקנות אצלו, אלא אם אין ברירה, כי בסוף זה עושה לי נורא עצוב. ציפור אינטליגנטית, נדירה ומהממת, כזו שיכלה לקבל את כל השמים, נעולה בתוך כלוב קטן בקיוסק עלוב, מתחת למדף של הסיגריות, מאולפת לדבר בשפה זרה לה. אף פעם לא טרחתי לומר למוכר מה אני חושבת על כך. אני מקבלת את העודף, מודה לו בנימוס, שולחת ליעלי חיוך מריר-מתוק ויוצאת. אנשים ממילא לא מקשיבים.
ארבעה ימים בתוך כלוב לגמרי אחר, ולפעמים אני מרגישה מובנת, אבל ברגעים העמוקים ביותר, נדמה לי שהכל אשליה; אני לא מובנת כלל. אני מדברת, כן, אבל בשפה אחרת. אני יכולה לספק, כן, אבל יותר חשוב לי להיות מסופקת. אני רוצה את השמים, אבל לא יודעת אם אצליח לעוף. האם אני ניתנת לאילוף?
לפני 13 שנים. 7 בספטמבר 2011 בשעה 1:28