סופרת צללים

אני מייד יכולה לראות בעיניו שהוא לא בשבילי, אבל לשמחתי, הוא נראה בדיוק כמו שפינטזתי. חטוב, גבוה ושרירי, הוא עומד מאחורי הדלפק. לא יכולה לומר שלא התאכזבתי מעט כשהבחנתי בטבעת הנישואין על אצבעו.

"שלום", אני אומרת בנימוס. "אני מעוניינת לקנות דרקון."
אני מחייכת חיוך קטן, פלרטטני וחד-סטרי.
אדיב ושירותי, הוא מתחיל להראות לי את כל סוגי הדרקונים. יש דרקונים יורקי אש ומפחידים, דרקונים מתוקים וחייכנים, דרקונים סיניים בצבעים צעקניים ודרקונים קיטשים שבוקעים מתוך ורדים. יש גם אוסף של אותיות יפניות שאני יכולה רק לנחש שיש להן איזשהו קשר לנושא. לא בשבילי. לא בשבילי בכלל.
"זה הכל, או שיש עוד דרקונים במלאי?"
שוב מתעלם משנינותי, הוא הולך להביא קופסה מהמחסן. "אולי כאן תמצאי." אני נוברת בקופסה, בתוך כל השפע, עד שלפתע אני רואה אותו. אני יודעת מייד שהוא הדרקון שלי. הוא כל מה שחיפשתי.
"את בטוחה שאת לא רוצה לחפש עוד?" שואל הגבר.
"לא. זהו. מצאתי."
הוא פשוט מושלם.
אני והוא נסתדר מצוין.

הגבר, הדרקון ואני נכנסים לחדר האחורי, למנאז'-א-טרואה מתוכן בקפידה, שבו כל אחד מבין בדיוק מה תפקידו.
"שבי על הכסא עם הגב אליי", מבקש הגבר. "תפשקי רגליים. רגל בכל צד. זהו, ככה." אני מצייתת.
"זאת לא הפעם הראשונה שלי", אני מתוודה. "אבל אני מזהירה אותך שיש לי סף כאב נמוך."
"אל תדאגי", הוא אומר. "אם תרצי הפסקה, תגידי."
אני מרגישה שאני יכולה לבטוח בו.
הוא מסיט את הכתפיה של החזיה שלי ומורח משהו על עורי - אני לא שואלת מה, כדי לא להישמע בכל זאת חסרת ניסיון. כף ידו לופתת את הזרוע שלי בחוזקה. אני מרגישה את פנים ירכו על הברך שלי. נגיעה קלה, לא מתוכננת אבל בלתי נמנעת.
והדרקון? הוא לא מדבר יותר מדי.

המכונה מרעישה, קצת מפחידה, האדרנלין מציף אותי והציפייה מטריפה אותי. "רק תגיד לי כשאתה עומד להתחיל", אני מבקשת בקול קטן.
"עכשיו", הוא אומר.
על-אף שהכאב פחות כואב מכפי שחששתי, בדקה או שתיים הראשונות הכל צורם לי - הגבר, הרעש, הפרסומת המעצבנת שמתנגנת ברדיו. אני שוקלת לבקש ממנו שיחליף תחנה, אבל אני לא רוצה להיות כזאת שמתלוננת. אני שותקת ומתפללת בליבי שרק יגמור מהר.
ואז, בדיוק אז, הפרסומת מסתיימת ומתחיל להתנגן איזה שיר, שיר שמזכיר לי מישהו שבכלל לא רציתי להיזכר בו. כל-כך אבסורד שדווקא השיר הזה מתנגן דווקא עכשיו, שאני לא יכולה שלא לגחך לעצמי. הגבר לא שם לב, הוא עסוק בשלו. זה בסדר.
אני מוצאת את עצמי צפה על גלים של מחשבות, מחשבות אסורות ומותרות, כל-כך הרבה זכרונות שאני כמעט שוכחת איפה אני נמצאת.
אני שוכחת שהכאב אמור לכאוב, ונעים לי.

לפתע, משהו משתנה באוירה. אני מבינה שהוא גמר. "זהו?" אני שואלת, רק בשביל להיות בטוחה.
"זהו", הוא מאשר.
"וואו."
הוא מייד קם, מתחיל לדבר בטלפון, קובע עם מישהו בחדר הכושר בשעה שש וחצי. אני קצת נעלבת, אבל לא ממש אכפת לי. יש לי דברים יותר מעניינים לחשוב עליהם.

"אתה יכול לצלם אותו בשבילי?" אני מבקשת, רגע לפני שאני יוצאת.
"בטח", הוא אומר.
המצלמה שלי כל-כך חכמה שהיא מציגה את התמונה האחרונה שצילמתי בתחתית המסך. ולגמרי במקרה, התמונה האחרונה שצילמתי הוא פורטרט עירום עצמי בשביל גבר לגמרי אחר. פאק. אני חושבת למחוק אותה לפני שאושיט לו את המצלמה, אבל כבר מאוחר מדי.

הוא לא אומר שום דבר בקשר לזה. וואטאבר. את הגבר הזה בין כה לא אראה יותר בחיים. גם את ההוא לא.

אני והדרקון, לעומת זאת, נישאר מחוברים לנצח, הוא מקועקע על עורי ואני מציגה אותו בגאווה. וכשאני חושבת על זה, זה עושה אותי די מאושרת.