סופרת צללים

אילו היית מבין, היית יודע כמה רציתי שתבקש ממני להוריד את השמלה. אבל אילו היית מכיר אותי כמו שאתה חושב שאתה מכיר, לא היית מבקש. לא מייד. היית נותן לזמן לנזול, כמו הגרגירים הקטנים שבשעון החול, איטיים, עצלים אך כנועים לבלתי-הנמנע שבכוח המשיכה. "תני לכתפיה ליפול מכתפך", היית מצווה.
"תפתחי כפתור אחד."
"תרימי מעט את החצאית. רק קצת."
אין לך מושג כמה הייתי נטרפת.

אילו היה לך מושג, היית יודע כמה רציתי להראות לך את הכוס שלי. רציתי לקלף את התחתונים, אני בעצמי, נענית לפקודתך בחושניות איטית. רציתי שתסתכל מרחוק, בלי לגעת. שתתבונן דרך עדשת המצלמה ששמתי לך ביד. זאת הרי הייתה כל הכוונה שלי. שתעורר את הצמא שלי. שדווקא לא תיגע. שלא תיתן לי אפילו לגעת בעצמי. שתביים אותי. שתאסור עליי. שתשתוק. שתגרום לי להשתוקק. שתראה.

אילו היית רואה, לא היית מתפשט בעצמך. זה לא היה נחוץ. היית יודע שעירום לא תמיד מוכרח להיות כל-כך סימטרי. הייתי מעדיפה להתכחש למערומיך; גופך הקטן והצנום מעולם לא היה חלק מהמנגינה שהתנגנה בראשי לפני שהגעתי לכאן.

אילו היית מקשיב, אולי היית מבין. ואילו היית מבין את הקסם שבאיפוק, לא היית צונח לברכיך מייד. היית מושך אותי, מושך במקום לדחוף, לא דוחף את לשונך אל בין רגליי כמו אידיוט קטן ועירום, בעודך עושה קליק-קליק-קליק עם המצלמה באויר, מצלם תמונות של כלום ולא רואה דבר. היית מסוגל לראות עד כמה היה זה רחוק ממה שרציתי.

אילו היית מסוגל, היית שולט בעצמך. אולי היית יכול לשלוט בי.
אילו היית מסוגל לשלוט בי, לא היית רוצח בקליק את כל התשוקה.
טיפש.