ריח עז של וניל ממלא את המקום בו אני חיה. וניל כה מתקתק עד שהוא כמעט חונק, מבחיל, כמו מקלות הקטורת שהייתי קונה כנערה, עשרים מקלות בעשרה שקלים. וניל זול ומעיק. וניל סתמי ומשעמם. וניל שלא ניתן להתכחש לו או להתעלם ממנו. פתחתי את כל החלונות כדי להתאוורר, אבל נדמה שהארומה הזאת תמיד תישאר תלויה באויר, נספגת בוילונות, מחלחלת לתוך הקירות. וזה בסדר, זה בסדר, אני אומרת לעצמי. את בסדר כמו שאת. ציפוי שוקולד דק ושביר זה לא מה שיעשה אותך טובה יותר.
בהבנה הזאת יש מין ההקלה, אבל הכמיהה... הכמיהה. הכמיהה לא מצליחה להחליט לאן היא שייכת. או למי.
היא בוערת בתוכי, ועם הענן הלבנבן והמתוק שמרחף מעל ראשי, נראה שלא יירד פה גשם בקרוב.
קשה לי שלא להרגיש כמו תלמידה שנכשלה במבחן.
באמת שלמדתי, המורה, בבקשה אל תחשוב שלא. שיננתי את כל החומר. חשבתי שאני יודעת הכל. חשבתי שאני מוכנה.
לפני 13 שנים. 9 בספטמבר 2011 בשעה 2:27
