ואנחנו הרי כבר יודעים מזמן שאת נאבקת רק כדי להיכנע כי הנה כבר הגוף שלך שוקע והידיים אחריו, הידיים שוקעות והגוף אחריהן, הרגליים בוטשות על המיטה בלי תכלית בלי שום תועלת, או עושות עצמן בוטשות מפני שאין להן שום בטישה שהיא, ואפילו לא כוח לחשוב על שום בטישה, ורק כמעט-כזו המסכלת לא כלום, ברבע התנועה המדולדלת שעוד נשאר בה, וגם זו כנטל עופרת, ידי עופרת יש לך עכשיו וגם צוואר עופרת וגם נשימות עופרת ואין לך כוח עוד לא לנשום ולא מה לנשום ואת רק בקושי כאילו נושמת, וזו רק התשוקה המרה שמחניקה אותך, ואת אפילו לא יכולה ללחוש לנו קצת מכל מה שהנשימות ממלאות ומשקות אותך באונס הזה, ושהטמטום הנורא והנפלא שבכל זה רק הולך ומתממש והולך וסוגר עלייך. ועם כל זה את עדיין כאילו מתנגדת, כאילו שוחה, כאילו לאחור, אולי רק חולמת. והגוף שלי נתקל בך וכאילו מתפלא עלייך, מתנגף בך, ואת עונה בליקלוקי חתולים, בלשונות רכות, וכאילו הכל רק בצחוק, ולא ברור מה עוד מחזיק בך שלא לשקוע, ושארית הכרתך גוערת בידיים וברגליים שיעשו משהו, ושאסור, ושלא לשקוע, ושהכל הכל רק עלייך, ושאפילו אם תצרחי לא ישמעו לך, תנועות של בהלה שאין בהן מועיל, וזה כנראה המקום שצריך להודות בו שזהו זה, ושנכנעים וזו כניעה, וזה די. כעת זה די. ולתת לנו. כי אנחנו כבר יודעים בדיוק מה עושים אז, מייד אחר כך ומכאן והלאה. ובא הרגע הזה שאת מוסרת בו לנו את רשותנו ואנו תופשים בה כאילו רק לזה חיכינו וזו כבר רשותנו, והכל כעת הוא רק הרגע של ההודאה, ההודאה שזהו. שאת אינך יכולה עוד. והכול כעת הוא רק הרגע שבו גומרים להביט למטה מראש הגג וקופצים באוויר, והוא, חלל האוויר כבר יודע מה לעשות הלאה. הרגע שבו היורה ברקתו גומר להסס או לשים לב ולהיזהר, וסוחט ולוחץ סופית, והירייה כבר יודעת מעצמה מה הלאה, ואת גומרת, ושוב גומרת, וזה מרגיש כמו אש כחולה או כמו חסד...
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
