ורגע לפני שאת גומרת את מבחינה פתאום שבתוך כך שהולכים וקרבים אל הסוף, חשים פתאום שמשהו הולך להיגמר, משהו שחבל שנגמר הולך להיגמר, משהו שיילך וייגמר בוודאות אבל שדווקא היה בו גם משהו שחבל שייגמר או שמוקדם מדי שייגמר, ייגמר לפני שהבנת משהו חשוב, ושאת משוגעת לגמרי, והיו לך כאלו דברים חשובים לדבר עליהם רק שקשה לך עכשיו להיזכר מה הם בדיוק. וברגע שהכל נגמר ואת גומרת, את מרגישה מלאות שלמה ואטומה, כמן יריעת קטיפה אפורה, שיש בה גם שקט וגם אחידות וגם הבהוב רחוק של כלום, ואת יכולה להאמין שיש משהו עצום וכביר בשקט האפור והאדיש הזה, ואת יכולה להרגיש לרגע מעל כל המצוי הרגיל את גודל האינסוף, את כל הרחוק-רחוק הזה שעושה לך בו בזמן גם מי את בכלל, וכמה שאת קטנה, אלוהים אדירים כמה שאת קטנה וכמה שאת טיפשונת קטנה, ומה את עושה כאן בכלל אבל בו בזמן גם עושה לך בואי אלי יקירתי, בואי קרוב אליי, יותר קרוב, בואי בואי, ואל תמהרי לברוח ממני , רק בגלל שזה בוהק ומסמא, אבל גם עופי לך מפה, כלום מזה לא בשבילך, ולמה לך בכלל לפקוח שוב עיניים. אבל כמה רגעים אחרי שאת גומרת מגלים שוב איך הוא ישנו, החיוך כל כך יפה הזה בעיניים שלך, ועל כל פנייך ועל שיערך המבולבל קצת ישנו החיוך הזה, ועל כתפייך ועל צווארך החשופים ישנו החיוך הזה, וגם על החמוקיים היפים שלך, ורואים שוב ובדיוק רואים איך את כולך - כולך, כולך - עשויה חיוך.
וערב כחול עמוק (:
