פעם אחת, לפני שנים רבות, בלילה אפל וקר וגשום במיוחד, הניחה לילית את ידה על עורפי.
"יש לי משהו בשבילך ילד."
היא שמה בידי מעטפת נייר. פתחתי אותה – צירוף מסובך של קיפולים.
"חומר טהור,” היא אמרה,” מאה אחוז חומר של חרמנות טהורה...וכולו שלך...”
"אז מה את רוצה ממני בתמורה ?”
"זמן." היא ענתה.
"אני לא קולט."
"לי יש משהו שאתה רוצה," היא נגעה בחבילה בעדינות מפתה, קולה היה רחוק ומעומעם, וכמו ריחף באויר בפתיינות, “ ולך יש משהו שאני רוצה...חמש דקות כאן הם כמו שעה במקום אחר...אני כל יום מתה קצת...כול יום מתה קצת...זה לוקח את הזמן כול זה...”
היא דיברה בקול רם וברור "שלוש וחצי שנים למנה, דיל יותר טוב מזה לא תמצא. "
"אין לי מושג על מה את מדברת. "
"אתה עוד תדע בייבי... כשיגיע הזמן...”
"או קיי. אז מה אני צריך לעשות ?”
" מקובל עלייך ? "
"אה, כן.. החומר..מאה אחוז של חרמנות טהורה, זה מה שאת אומרת ? ” הגנבתי מבט לחבילה, " מה כבר יכול להיות...אני מסכים.”
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
