ציפור קטנה בְּכלוב, את סובבת ראשים אחרייך. על כל שורה פוצעת ששרת ביקשת בליבך סליחה מאלוהייך. את יודעת, בכל שיר עצוב בעולם כבר יש את התשובה. ואת הרי אוהבת לומר שהכול קורה תמיד רק לטובה. אז האם אני יכול לחכות לבוקר כדי לומר לך תודה ? אני אחכה לבוקר כדי לומר לך את המילים שמלמלתי לתוך כריות רכות לבנות, בשחר המנומנם של העונה הקרה שבכל העונות.
היא תמיד חשבה שהסוד של העונג טמון ביכולתה לשלוט על הכאב. והיא סירבה להקשיב למה שלחשה לה החכמה של הלב. אבל מה עוד צריך לקרות כדי שתיכנעי? אפילו יורדי-הים זקוקים מעת לעת לאי.
אם היא לא יכולה לשמוח בךָ, שלא תהיה שמחה. יותר מדי זמן ניסיתָ להסתגל אל העולם, כדאי שתתחיל להסתגל לעצמךָ. אתה לא יכול להציל אנשים מעצמם, אתה יכול רק לאהוב אותם. ומאלו שאינך אוהב תתעלם, ובטח אל תנהג כעצתם.
כי האהבה היא הלחם האהבה היא היין. והשנאה מעוורת עין תחת עין. אני יודע, כשכול זה ייגמר אנחנו לא נוכל להישאר בקשר חם. כי את יותר מדי יפה, ואני יותר מדי חכם.
נו טוב, נצא מהבית, נרפה ונעזוב. נלך לשוק שבנמל אליו הולך גם מזג האויר הטוב. אני אספר לךָ על הפשעים המושלמים שלי, אלו שלא היו להם עדים. ונגנוב אחד מהשני את המחוות הנשיקות המילים והבגדים. ולא ננסה יותר להסתיר את מה שממילא כבר חשוף. כי הפצעים היו פה לפנינו, אנחנו רק נתנו להם גוף.
אבל הערב אני רוצה להודות לָךְ , וזה מה שאני הולך לעשות. אז תודה לך. תודה על מי שאת. ותודה על כך שאת נולדת. כן תודה לך על כך שאת נולדת, ועל כך שאת מי שאת.
מוצאי שבת הפכו לבוקר יום ראשון. בדיוק כמו שזה אמור להיות. כולם נעלמו ונשארנו רק שנינו, אז נעשה מה שאתה רוצה, נלך לגן החיות.
אנחנו יכולים לראות קופים, אנחנו יכולים לראות את הנחשים, אנחנו יכולים לראות פינגווינים, הפינגווינים נהדרים. וגם הטווסים.
נספיק לצאת בזמן לפני שאלוהים מעלה כמה מהם לגיהנום. החבר החדש שלה מזיין כמו שאחרים מצלצלים בפעמון. אני לא אוהב את פניו של החבר החדש שֵׁלָךְ, ואני הולך לנסות לתפוס את מקומו. אני באמת לא אוהב את פניו של החבר החדש שלך, ואני מקווה שהוא ילך לעולמו.
אף אחד לא שאל אותך מי אתה חושב שאתה. אבל כשחרדה פוגשת דאגה, וכשהדכדוך פגש את הקנאה, הו זה היה הידד, זה היה נפלא.
והיא אף פעם לא תראה לי, ואני אף פעם לא אדע, מה כל כך חירפן אותה, מה היא כבר כל כך הייתה צריכה. והיא אף פעם לא תראה לי מה היא מרגישה, ואני אף פעם לא אדע, והיא אף פעם לא תוריד מעליה את המסכה.
אבל במבט לאחור הכול תמיד נראה לנו כמו רוב מהומה על לא מאומה. ורק המנגינה חוזרת על עצמה. רק המנגינה חוזרת על עצמה.
לל"ט וחלומות פז
