לפני 8 שנים. 24 בדצמבר 2015 בשעה 10:54
לפעמים אני מרגיש כמו עץ חדש.
לפעמים אני מרגיש כאילו נפלתי לעמק הדברים האבודים.
פעם אחת איבדתי את המעיל האהוב שלי באיזו הקרנה יומית בבית קולנוע. הצטערתי קצת. אבל אחר כך עלה על דעתי שאולי פשוט התמזגתי איתו.
"אני מפחד מהמוות, " הוא אמר לי ואז הביט בי ושאל: "ואתה? אתה לא מפחד מפניו ?"
"אני לא בטוח," אמרתי ועניתי לו בשאלה: "ואיך אתה יודע שאינך כבר מת עכשיו? "
אנחנו רוצים דברים שאנחנו לא יכולים לקבל. אנו מבקשים להשיב רגעים מסויימים, קול, מגע, תחושה. היא רוצה לשמוע שוב את הקול של אימא שלה. הוא רוצה לראות את הילדים שלו שוב כמו ילדים. ידיים קטנות, רגליים זריזות. הכל משתנה. ילד גדל, אביו מת, הבת שלךְ גבוהה ממךְ. מתעורר בוכה מחלום רע. בבקשה תישארו לנצח, אני אומר לדברים שאני מכיר. אל תלכו. אל תגדלו.
אני לא מאמין בתרבות הזאת. אני גם לא מאמין יותר מדי בבלון המלא באור הזה שקרוי 'העולם'. אני מאמין בשעת הצהריים הזו. אני מאמין שהארץ כבדה ואטומה מדי בלי החלומות שלנו. לפעמים אני מאמין בהכול. לפעמים אני לא מאמין בכלום. במה עוד אני מאמין? אני מאמין בחיים האלו שיום אחד כולנו נאבד. אני רוצה שיכתבו על המצבה שלי: "הוא כיבד את החיים." אני מאמין בלב פתוח. ואני מאמין בתנועה. בתנועה רחבה, מאפשרת.
העוגן שלי בחיים הם כמה אנשים שאני אוהב. ואני אוהב לאהוב.
אני מאמין שאלימות אמתית היא מה שקורה כאשר איננו יודעים מה עוד ניתן לעשות עם הסבל שלנו. ואני מאמין שאנחנו חייבים לנסות להיות הכי ברורים לגבי בני-אדם ולגבי השאלה "מהו האדם?", כי אחרי הכול ובסופו של דבר, אנחנו עדיין התקווה הכי טובה, היחידה בעצם, האחד של השני.
צהריים וסופ"ש יפים
