לפני 8 שנים. 25 בדצמבר 2015 בשעה 10:14
השפה האמוציונלית שלנו היא דלה ביותר. יש לנו המוני מילים כדי לתאר תהליך כמו כריכת ספר למשל. תפתחו ספר על מערכות מיזוג-אוויר ותמצאו מאות מלים טכניות שנועדו לתאר את המערכת לפרטי-פרטיה. ולמותר לציין שיש לנו כבר אוצר מילים די עשיר כדי לתאר את תחום החוויה הסאדו-מזוכיסטי ( הפנטזיות, הטקסים, האביזרים ). אבל מה יש לנו כדי לומר מה אנו מרגישים ?
"אני אוהב אותך"; אני שונא אותך"; או "אני לא בטוח".
וזהו בערך (:
ויש גם "אני כועס" או "מקנא" וכולי. עשר, עשרים מילים גג...
לאנשים, כולל אני, אין מושג איך להתחיל לדבר על מה שהם מרגישים באמת.
האם אתם מכירים את הפואמה של אליזבת בארט בראונינג, "איך אני אוהבת אותך? תן לי לספור את הדרכים..." ?
למה שתכירו אותה. הנערה אליזבת הייתה משוררת ויקטוריאנית שחיה במאה ה-19 והיתה חלק מהתנועה הרומנטית. וכך מתחיל השיר:
How do I love thee? Let me count the ways.
אבל לומר למישהו "איך אני אוהבת אותך ? תן לי לספור את הדרכים." ואז ברצינות להתחיל למנות או להרכיב בזמן-אמת את הרשימה שלך...זה - במרכאות או שלא במרכאות - "מביך" למדי.. כלומר אנחנו לא רוצים ללכת בדרך הזאת. זה קל להשתמש בשפה כדי לתאר צמחים - כול ספר בוטניקה ילמד אתכם איך לעשות זאת די בקלות - אבל קשה מאוד להשתמש בה כדי לתאר מצבי-רוח. אולי מפני שכך התפתחנו מבחינה אבולוציונית ופרה-היסטורית. כלומר אפשר לאכול צמחים, אבל אי אפשר לאכול מצבי-רוח...(:
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש (:
