התרבות הצרפתית ייחסה תמיד חשיבות עליונה לתשוקה - desir הם קוראים אותה - הלובשת אצלם בקלות אופי דרמטי מדי וסופני משו פחד. בגיל 25 היתה לי למשך חודשיים תמימים בת זוג צרפתייה - הייתי באותה שנה אומללה גם חודש שלם עם רוא"ח פריג'ידית מקנדה, שלא תחשבו (: - ולעניות דעתי כול מי שמחזיק מעמד יותר מחודשיים עם נערה צרפתייה מגיע לו מינימום קוראסון פרס. אז אחרי שעשיתי לה שיחת-פרידה באיזה קפה מנוקנק בשנקין, אני זוכר איך מצאתי את עצמי נוהג אליה שעה שלמה באותו הלילה, אל הבטי בּלו הזאת - אחרי שהיא עשתה לי טלפון ואמרה לי בקול רועד שהיא "לא יודעת מה לעשות עם עצמה" - ובחיי שהיא נתנה לי את ההרגשה כאילו עוד רגע היא הולכת לקפוץ מהמרפסת - והכול רק כדי לגלות שמה שהיא באמת חשקה בו באותו הלילה היה רק בעוד מייק-אפ סקס. עוד אחד לאוסף.
בבוקר למחרת אמרתי לנערה הצרפתייה: "ממי, הקשר שלנו לא הרמוני. ואת יודעת את זה בדיוק כמוני. ואני לא מבין למה את רוצה להידבק אליי 24/7. הרי אני בעצמי לא יכול לסבול את עצמי כל כך הרבה זמן רצוף, ואני כבר שנים מנסה להתעורר מעצמי ולהגיע להארה. אז מה נסגר איתך בובה? " (:
בקרב להקות של זברות ידועה התופעה הבאה, אשר מלמדת אותנו כמה חרדה - וכול הסיגנלים הפיזיים הכרוכים בה - יכולה להיות מדבקת. אם זברה אחת נדמה לה שהיא שמעה או ראתה איזו צללית של אריה - אפילו אם אין אריה - והיא חוטפת ת'פחד, בתוך כמה שניות כל הזברות האחרות בלהקה יידבקו ממנה, ויתחילו לקפץ בחרדה אנה-ואנה ולנוס על נפשן...
לפני כמה שנים טובות גרר אותי חבר לראות סרט צרפתי קטן ומוזר לאללה שנקרא כמדומני "לה היסטרי" (= ההיסטריה), שהוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה. היו בערך 15 איש באולם, והסרט נמשך בערך 20 דקות. אבל לא הצטערתי שהלכתי לראות אותו.
הרעיון של הסרט היה מאד פשוט.
הוא מתחיל בריב זוגי רגיל בהחלט, שלאחריו הנערה הצרפתייה יוצאת מהדירה לרחוב בוכייה והיסטרית. והחל מאותו הרגע - תוך 15 דקות בלבד! - כל הנשים בפאריז - אני חוזר: כולן אחת-אחת ובלי יוצא מן הכלל ! - כולן נדבקות בבכי היסטרי. כמו במין "שפעת-הזבּרות" בהילוך-מהיר... והכול רק בגלל נערה אחת שאיבדה את העשתונות.
ולפיכך מוסר השכל (:
ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וסופ"ש רגוע ופרוע.
