לפני 8 שנים. 11 במרץ 2016 בשעה 8:55
בשבוע שעבר סיפרה לי מישהי שהיא קבעה פגישה לאיזה סשן קטן עם אחד השולטים בסצנה - "איש ידוע ומקובל בחברה", במילותיו של אריאל זילבר (: - וגילתה שיש לו ריח-גוף דוחה, דוחה... מבחיל ממש. חוויה איומה, אה ?
עכשיו זה דבר - ובניגוד לכל-כך הרבה דברים אחרים - אשר באמת מצדיק בעיני פנייה למנהל האתר, ואולי אפילו הרחקה. נכון או לא ? (:
בטירונות-יחידה היה לנו סמל - מיקי היה שמו של הנער - שהיה חולה-שליטה לא קטן בכלל ושאב איזו הנאה חולנית מלנסות להתעמר בנו כמה שיותר. היה לו גם ביטוי קבוע שלא שכחתי עד עצם היום הזה.
אם היית מרגיז אותו הוא היה אומר לך, הנקניק הזה:
"תגיד פור גוד, אתה רוצה סטירה עם הזין ? "
יום אחד, בשיא הדיסטנס של הטירונות, כשהיינו באיזה שבוע שדאות איפשהו ליד שדה בוקר, יצאתי לבדי באיזו מנוחת צהריים להתבודד בטבע. רציתי להיות כמה רגעים עם עצמי, כי הייתי חייב קצת מנוחה מכול הטרטרת הזאת. וכמו שאני עובר איזה פיסטין של חול אני מוצא אותו בהפתעה גמורה כורע מולי בכריעת-צפרדע, הנשק למרגלותיו, מכנסיו מופשלות, והוא דופק חירבון.
מייד נעמדתי להצדיע עם הנשק, זה היה הנוהל בזמנו, וחיכיתי שישחרר אותי. אבל לא הצלחתי להחניק איזה חיוך שהתגלגל לו בזווית הפה. הוא היה נראה לי פתאום כל-כך מעפן, אתם מבינים ?
וזה היה רגע שהמון משמעות גורלית הייתה דחוסה לתוכו. אני הסתכלתי בו מסתכל בי מסתכל בו מסתכל בי...
ואפשר היה לחתוך את האוויר בסכין מרוב מתח.
אחרי כמה שניות הוא התעשת והתגבר על המבוכה, וסינן לעברי משהו מעין זה:
"מה בדיוק מצחיק אותך פור גוד? עוף לי מהפרצוף לפני שאני נותן לך שבת! "
למותר לציין שיחסינו לא חזרו יותר להיות כתמול-שלשום.
על רמה יותר מטאפורית כמובן, רגע כזה של התפכחות מרה ושל חזרה לקרקע המציאות, מחכה קרוב-לוודאי ממש מעבר לפינה לכול מי שמתחיל את הקשר לגמרי מתוך משחק-התפקידים, בלי בסיס של חיבור אנושי איתן, כשהוא בוחר להתבונן בזולת רק דרך השקופית של הפנטזיה.
ושלא נדע עוד צער. ודי לחכימא (:
ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וסופ"ש רגוע-ופרוע (:
