לפני 8 שנים. 15 באפריל 2016 בשעה 15:45
עוד משחר ילדותה הייתה הנערה ג'יגי חוזרת מבית-הספר, נשכבת על מיטתה כמו ג'וק הפוך על הגב, והייתה פורטת, פום-פום-פום, על הדגדגן בעל-ארבעת-מיתרי-העצבים שלה, והייתה מייצרת בתוכה תחושות נעלמות ו"צמרמורות עונג ידועות" ובורחת מהמציאות ומפנטזת פינטוזים ומספרת לעצמה סיפורים.
היא אהבה את המנגינות שהוא היה מחולל בקרבה. ילדותה לא הייתה קלה, והדגדגן היה המנוף היחידי להרמת המוראל שהיה בהישג ידה.
יום אחד פקע מיתר בכלי של ג'יגי, והיא נותרה עם דגדגן-של-שלושה-מיתרים.
ואז היתה יכולה ג'יגי לייצר פחות תחושות ולספר לעצמה פחות סיפורים, אך היא המשיכה לפרוט, פום-פום-פום, ולפנטז פינטוזים.
יום אחד פקע עוד מיתר בדגדגן של ג'יגי, והיא נותרה עם דגדגן-של-שני-מיתרים, ואז היא היתה יכולה לייצר עוד פחות תחושות חזקות ולספר לעצמה עוד פחות סיפורים מופלאים ומענגים.
אלא שהיא לא התייאשה והמשיכה לפרוט בעקשנות, פום-פום-פום, ולפנטז פינטוזים.
יום אחד פקע עוד מיתר בדגדגן של ג'יגי והיא נותרה עם דגדגן-של-מיתר-אחד, ואז היא כבר הייתה מסוגלת לייצר בתוכה רק כמה תחושות בסיסיות ורק לחזור בוריאציות שונות על אותה הפנטזיה-הבסיסית. וזה גם היה השלב שבו היא בחרה להירשם לכלוב.
אבל יום אחד פקע גם המיתר האחרון בדגדגן של ג'יגי והיא נותרה עם דגדגן-בלי-מיתרים.
ואז היא הייתה יכולה לחוש את כול התחושות שבעולם.
וסופ"ש רגוע-ופרוע (:
