לפני 8 שנים. 10 במאי 2016 בשעה 16:27
אני כבר ראיתי איים של כוכבים, שמיים של הזיות,
וחיילים מתים על אלונוקות.
האם אתה ישן טוב ? האם גם אתה בגלות בלילות הללו שאין להם סוף ?
אלף שנים, היא אמרה, אלף שנים חיכיתי שתגיד, חיכיתי שתגיד...
מיליון ציפורים של זהב, האם תתנו לי כוח לעתיד ?
אבל, באמת, אני כבר בכיתי יותר מדי. הזריחות קורעות לב,
כול ירח הוא חיוור, וכול שמש היא מרה.
ואני עוד זוכר איך אהבה חדה ומדוייקת הייתה מחזירה אותה לסורה.
אז תן לאמת להיות אמיתית. ותן לי בלילות כאלו לשקוע בתחתית.
אני תמיד זוכר לעלות בחזרה מין המצולות. ולהתחיל מבראשית.
(*השיר הקטן הזה מוקדש באהבה ובגעגועים לזיכרם של שני חיילים שלי שנהרגו במלחמת לבנון השנייה, יהי זכרם ברוך. היום, וגם בימים האחרים.)
נ.ב - ואני תכף הולך למחוק את הפוסט הקודם והמיותר, על כול 126 התגובות שהיו לו, שאינו מכבד בעיני את היום הזה. ואני מקווה שהכול בא על מקומו בשלום. כי על רמיזות מופרעות כאלו חייבים להגיב מייד, ומבלי לחכות דקה, ובאופן הכי פומבי, ולא בחדרי-חדרים, וגם הכי ברור.
יום זיכרון קל שיהיה לכולנו.
