אתמול, באשמורת האחרונה של הלילה, התעוררתי מחלום-ארוטי שהיה כל-כך נהדר, וגם חי ומוחשי - כול החושים ממש השתתפו בחוויה, חלום שהיה כמו סרט בתלת-מימד (ולא בדו-ממד, כמו סרט-קולנוע או סרט-טלביזיה) - שהייתי מוכרח להביא-ביד כדי להצליח להירדם שוב.
במילים אחרות וברורות יותר, כול אחת-ואחת מכן שלא הקיצה אתמול משנתה בשעה ארבע לפנות בוקר מפני שהרגישה צורך לענגני, גרמה לי לרצוח את בניי שלי, ואני לא יכול להיות ברור יותר בנוגע לחומרת העברה. והיא צריכה לשאת עימה מעתה ועד סוף חייה אשמה בממדים מטאפיזיים ממש....
מה שמנחם אותי במקצת הוא שעל פי קבלת האר"י נרמז במפורש שהאל ברא את העולם שלנו כבמעין פליטה מתוך מעשה של עינוג עצמי אוטו-ארוטי, ואשר על כן אנו במובנים מסויימים הולכים בעקבות האל כאשר אנו משפריצים את זרענו במהלך התפוצצות האורגזמה השמיימית שלנו. עם זאת גם האר"י היה פנטזיונר בינלאומי לא קטן בכלל, כנודע, אם-כי פנטזיונר גאון, מוכרחים להודות, והוא אחד הטוענים הרציניים ביותר לכתר המשיגנע הגדול ביותר בכול תולדות היהדות, והוא אומר: "צריך אתה לדעת שבשעת הזיווג, היות שהוא מעשה בהמות ונתעוררה תאוות הזימה, אזדמנית [=מגיעה] לילית שם ולוקחת הטיפה המתמצית מאבר הקדוש הנשאר בסדין ועושה מהן שדין" (ליקוטי תורה, פ' בראשית, ל"ט); במילים אחרות, השדה האיומה לילית באה ומשתמשת בזרע שנשאר על הסדין כדי ליצור שדין. כלומר שדים. ומשום כך מפתח האר"י לחש מיוחד הנקרא "עטיפא דקטפא" שמטרתו להגן עלינו מפני לילית (למעוניינים, הלחש הוא: "עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך. תוב תוב ימא אתרגישא גלגלוי ליך קראן. בחולקא קדישא אחדינא בקדושה דמלכא אתעטפנא"). כמו כן מורה לנו האר"י גם בשעת ההזדווגות להישאר כמה שיותר זמן בפנים אחרי הוצאת הזרע, כלומר עמוק בתוך נקב הנערה הפועם והתוסס, כדי שלא יישפך על הסדין השפיך ויצאו ממנו שדין. ומי שאינו עושה כן "נקרא רשע" (פרדס רימונים, שס"ו). הבנתם? (:
יופי. אז שירו איתי אם-כך : "Coming Up, Like A Flower"
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.