לפני 8 שנים. 16 במאי 2016 בשעה 14:49
אנחנו צועדים במורד
רחוב המזלות,
איפה שהסיכוי תמיד
קטן או לא קיים בכלל,
והכוונות אינן צודקות.
בייבי, באמת שאין פה מה לראות.
כבר הייתי במורד רחוב המזלות.
את כל-כך נקייה,
בבקשה תישארי נקייה.
את בגיל הנכון,
בבקשה תישארי בגיל הנכון.
אבל בייבי אל תבכי,
אנחנו כבר בכינו מספיק.
אנחנו על הדרך,
אולי הדרך הלא נכונה,
הדרך לאלוהים יודע לאן,
אבל אם אנחנו ביחד עכשיו,
אז לא איכפת לי.
ואם אני יכול לסמוך עלייך היום...
ובכן, אני אף פעם לא קיבלתי את הרישיון שלי לחיות,
הם לא יתנו לנו אותו, את יודעת, ומי צריך אותם בכלל.
אז אני עומד על שפת העולם,
מנסה לפרוץ פנימה, להבין פעם אחת ולתמיד
מה הסוד הזה שכמוס בי, שלא נותן לי מנוחה ,ומה המיניות שלי
אומרת, ואולי זה בכלל לא בשבילי, אבל אני לא יכול אחרת.
וכשכול זה מעציב אותי, ועושה אותי חולה,
זה תמיד הרגע שבו אני רוצה
איזה חטא מוזר.
כי כשהכול יותר מדי נקי ומכובד, יותר מדי בריא ומפוכח,
אני לא יכול לסבול את זה,
אני רוצה לקרוע את כול המחזה,
לסגור את השאלטר על כול ההצגה,
אני מרגיש תקוע על סיכה,
תקוע על סיכה.
וזה תמיד הרגע שבו אני רוצה
איזה חטא מוזר,
רק כדי להירגע,
כן, איזה חטא מוזר,
לפחות לעת עתה.
אבל לפני שתלכי
תעשי לי טובה.
תני לי את מספר הטלפון
של ילדה כמעט כמוך
עם רגליים כמעט כמו שלך
עם תחת כמעט כמו שלך
עם נשמה כמעט כמו שלך
למה לא בעצם ?
כולנו קבורים עמוק בתוך הייצור ההמוני.
אני לא דבר חדש.
את אוהבת לנהוג לאורך הכבישים המהירים ?
כולן אוהבות את זה.
ולמרות שאני מנסה למות,
את החזרת אותי אל המסלול
הו לעזאזל, כשעוד היה מסלול
כשעוד היה מסלול
שוב-ושוב על המסלול.
בייבי, אני הולך לקנות עכשיו סיגריות
ומכיוון שגם את צריכה ללכת
אז לא תעשי לי את הטובה הזו ?
ותתני לי את המספר
של ילדה שהיא כמעט כמוך
כן, היא כמעט כמוך
כמעט כמוך
ואני כמעט כמוהו.
ערב כחול-עמוק.
