אחרי שנ"צ פראי, אחר-הצהריים מתחילים נהדר ואני לוקח אותם לאט. "תלמד מתינוקות," אני אומר לעצמי, " תזחל, תלך, ורק אח"כ תרוץ."
אני נאלץ לחיות עכשיו במהירות ובזעם כאלו, שבקושי יש לי זמן לרשום את הרשימות הקטועות האלה. בדירה שמעלי אני שומע ריב-שכנים. האישה במצב רוח עוין. בעלה מתנצל. היא צורחת עליו: "אני כבר לא יודעת מה אני עושה איתך! " הוא עונה: "את בלתי נסבלת... " אני מכיר את הממזר הזה, הוא עוד אחד מאלו שחושבים שהזין שלהם הוא חגורת-הצלה שנשים נתלות בה כדי להציל את חייהן. בפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתי בטוח שהוא בתול, כזה מראה תמים יש לו. פעם הוא אמר לי על אחת החברות שלו: " חיפשתי וחיפשתי בה חסרונות - ולא מצאתי. " שבועיים אחר-כך הם נפרדו. אי אפשר להאמין איזה זבל אנושי יש ברחובות המדליקים האלו. אבל מה לי ולכל זה ?
אתמול סיפר לי חבר יקר שחי בארה"ב, שהוא מרצה באוניברסיטת קולומביה - שגם נכנס בשנה שעברה, באחת מחופשותיו בארץ, לאחת ממסיבות-הקהילה המחולטרות בתחתוניו(כי הוא הגיע בג'ינס ולא בדרס-קוד המגוחך), ועוד על הניק שלי. התאמינו?(: - שאחרי תקופה של לחץ אטומי בעבודה ועמידה בדד-ליינים היסטריים הוא הרשה לעצמו לחגוג עם קצת יותר מדי אלכוהול וחשיש, נפל באמבטיה, איבד את ההכרה, והתעורר עם כזה כאב-גב נוראי ששיתק אותו למשך שבוע רצוף. דברים כאלו תמיד קורים לו, האמת, מאז שאני זוכר אותו. אבל למזלו יש לו עכשיו איזו חברה חיננית שעובדת בבית-הלבן, והיא גם מומחית לשיטת פלנדקרייז. בלי צחוק. אז היא הגיעה אליו הביתה על מדים של אחות וטיפלה לו בו משהו דה-לוקסוס. מה תגידו על זה ? למה, אני שואל, הגישה של האמריקאיות לחיים היא כל-כך יותר פרוגרסיבית מזו של הישראליות ? ויותר חשוב, מה אנחנו עושים בקשר לזה? או במילים אחרות, איך אנחנו עוזרים לנערות הישראליות לסגור את הפער מהאמריקאיות ולתת להן פייט ? הרי כולנו נגד בריחת מוחות מהארץ, לא ככה ?
"היא נשמעת לי מקסימה, ג'. איפה הכרת אותה ?" שאלתי אותו.
"תראה, פור גוד, אף פעם לא היו לי כישורים חברתיים מי יודע מה, אתה מכיר אותי. ואני גם ממילא כבר זקן נרגן. אז היום אני אף פעם לא מתחיל קשרים חדשים. אני כמו נקרופיל, כול פעם אני מחייה לזמן מה איזה קשר ישן אחר. לפי הנסיבות. זה מאוד נכון לי ככה. "
בכול מקרה, הטיפוס הזה, פלדנקרייז, היה מהנדס שניסה ללמוד שיטות שיקום מחיות פצועות או מתינוקות - לחקות את מנגנוני השיקום-העצמי האינסטנקטיביים שלהם. אחד העקרונות של השיטה הוא שלא עובדים בה כמו בפיזיותראפיה מייד על המקום של הפציעה, על המקום הכואב, אלא עובדים בה קודם על כול שאר הגוף, על כל המקומות של הקומפנסציות וההקרנות של הכאב. התוצאה, כך הוא סיפר לי, שאחרי כמה טיפולים כאלו המקום הכואב עצמו - כואב לך פי אלף. אבל זה מאד עוזר.
אין לי מושג למה נזכרתי בזה הרגע, אולי כי בא לי על איזה פלנדקרייז-נפשי. כי הגוף שלי, ברוך השם, במצב נפלא. אני לא חושב שאי-פעם הוא היה במצב טוב יותר. אבל את השרירים התפוסים של הנשמה צריך לשחרר. אז נעבוד על זה - על הכל חוץ מאשר על המקום הכואב !
בזמן האחרון אני חוזר להיות מודע להרבה דברים. נראה לי שאני מרגיש קצת כמו אישה בהריון. יש לי עובר בתוך המוח. אז עשיתי הסכם שתיקה עם עצמי, שמה שלא יהיה אני נגד הפלות כרגע.
מישהו ריסס השבוע איזה גראפיטי ליד הבית שלי שהולך ככה: "הסקרנות הרגה את החתולה. אבל הסיפוק החזיר אותה לחיים."
אני פותח חלון אל הרחוב ולוקח נשימה עמוקה. הרוח רעננה, והשמיים בהירים.
אחה"צ מוארים.
