לפני 8 שנים. 31 במאי 2016 בשעה 18:23
היום בעבודה סיפר לי מישהו בקול בוכים על תאונת-עבודה שהייתה לאיזה ברנש אחד, פרופסור מכובד וזקן, במעלית של איזה מגדל משרדים. הוא נפל לתוך הבור של המעלית, מה שלא השאיר לו יותר מדי סיכויים.
דרך מצחיקה בעיני למות בעידן שלנו.
"יותר טוב לו שימות," אמר איזה מישהו ששמע את השיחה בינינו, "רק לפני כמה ימים הוא קיבל את השיניים התותבות."
כולם מזועזעים מהאמירה הזו אבל אותי היא משעשעת. אני מתאפק לא לברוח משם בצחוק היסטרי.
איזה שד מסכן! יש אנשים בעולם הזה שיש להם דמות כל-כך מגוכחת, שאפילו מותם מעמיד אותם באור אווילי. וככל שהמוות נורא יותר, כך הם נראים אוויליים יותר. אין שום תועלת להפוך את הקץ למשהו מכובד - אתה מוכרח להיות שקרן וצבוע בשביל למצוא משהו טראגי במותם.
וכיון שלא נאלצתי לנקוט בארשת מזוייפת, יכולתי לצחוק על האירוע מכול הלב.
"בוא נלך לחגוג את זה," אמרתי לו, " נרים כוסית לכבודו, למות בתוך פיר של מעלית! הוא כבר לא סובל יותר, זה בטוח."
היום אחר-הצהריים גם הלכה לעולמה אימו של אחד מחברי הטובים, בחור שאני מאוד אוהב, בחור כארז, שגם יש לו ניק באתר - אחד הניקים הגאוניים ביותר בעיני, אבל הוא לא פעיל כרגע.
הבחור הזה יש לו מין נשמה חופשייה על-באמת, ועמדה שפויה לחלוטין לגבי דברים רבים, והוא תמיד עושה דברים בדרך שלו, משהו שאני יודע להעריך ושהוא תמיד יפה בעיני. והוא בחר שלא לעשות אפילו דבר וחצי דבר מכול הטקס הרגיל והנורמאטיבי של המוות אצלנו. בלי מודעות-אבל בעיתונים, בלי לשבת שבעה, הוא הולך פשוט לקבור את אימו בבית-העלמין, וסלאמאת כול טוב. אני לא יודע אם הייתי נוהג כמוהו, אבל אני יכול להעריך את זה.
ובדיוק מפני שבנוגע למוות כול הסיכויים הם נגדנו, בדיוק מפני שאין לנו שום תקווה בנוגע אליו, בדיוק בגלל כול אלה - ויום אחרי יום ורק להיום, ובלי מחרים או אתמולים - החיים כאן הם כל-כך מתוקים.
וערב כחול-עמוק כמובן.
