לפני 8 שנים. 30 במאי 2016 בשעה 8:00
אתמול בערב אני קופץ לאחד מחברי הטובים ומוצא אותו במצב של דיכאון בלתי רגיל. הכול "משגע לו את השכל". הוא לא עצם עין כול הלילה, משהו מציק לו, משהו אוכל אותו מבפנים, הוא חיכה לי בקוצר רוח כדי לשפוך את ליבו, אבל הוא לא יודע מה אוכל אותו.
"אני ביצ' ?!" שואלת אשתו, שנכנסת פתאום לחדר. אני מבין מייד שהייתה להם שיחת טלפון לא נעימה.
"מה פתאום ממי, " הוא אומר לה, "את לא bitch. איך אפשר להגיד עלייך דבר כזה ? את רק כול היום bitching. מסתובבת ומקטרת..."
לדיכאון שלו יש השפעה מצחיקה עליי. פעם, לפני שנים רבות, הוא אמר לי בגילוי-לב שהחלום שלו הוא לפגוש אישה אחת שתהיה מסוגלת לגרום לו להאמין שיש לפחות משהו אחד על פני כול כדור-הארץ שהוא יותר חשוב ממנו...
"הלוואי שלא הייתי כל כך ביקורתי כלפי עצמי, " הוא ממשיך במונולוג שלו. בזמן האחרון המילה 'נשמה' עולה כמעט בכול אחד מהמונולוגים שלו. זה פזמון קבוע אצלו. הנשמה שלו לא במצב טוב עכשיו, אתם מבינים....הוא לא "במצב רוחני תקין". הוא אוהב לשאוב איזו הנאה מעוותת מחיטוט באזלת-היד שלו. אבל הוא בסך הכול בחור כארז. באמת.
"הנשמה שלך, " אני אומר לו, "תמיד מזכירה לי לחם שחור חמצמץ."
"אתה רעב, פור גוד ?" שואלת אישתו. היא באמת רגישה. אני רוצה לומר לה: "אל תשאלי, פשוט תכיני." אבל לא נעים לי להתוודות על רעבוני כשהוא בדיכאון נוראי כזה.
יש דברים, דברים מסויימים, השייכים לעברי, המציפים את עיני דמעות. אבל החיים תמיד מרימים ראש. דברים תמיד קורים. ומדי פעם גם מתבררים לי דברים בבהירות מדוייקת. וזה מה שבאמת חשוב. כול מה שאנחנו מאבדים בחיים האלו, בסופו של חשבון, הוא רק את האשליות שלנו. וזה ממילא לא כזה אבדן גדול, כי הן ממילא לא היו אמתיות מלכתחילה.
חזרתי הביתה והרהורים כאלו מילאו את ראשי. יש לרחובות בלילה איזו שפה עצובה ומרירה ומלאה בחכמה שבה הם מדברים אלייך, שפה שרק מישהו שכבר איבד פעם את כול מה שהיה לו, לפני שחזר והרוויח משהו מכול זה, יוכל להבין.
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
