לפני 8 שנים. 17 ביוני 2016 בשעה 8:55
לאן שאני לא מסתכל אני רואה אנשים הורסים לעצמם את החיים. וזה תמיד אותו סיפור שחוזר על עצמו. אנשים חושבים שהראש של אנשים אחרים הוא המקום להיות מאושרים(או אומללים)בו. כאילו אם כול האנשים בעולם יחשבו שאתה מאושר, אבל אתה תהיה אומלל, זה ישנה משהו. והחיים שלהם נראים בסוף כמו עוד איזה מצג של אושר מזוייף בפייסבוק.
בואו ואספר לכם משהו קטן ואישי על עצמי. אני בנאדם שכפי שאתם קוראים אותי לא רק שגדלתי מגיל מאוד קטן בלי אבא, אלא מה שהיה אפילו קשה יותר, עם אימא שהייתה Borderline אמיתית - אישה כוסית, ללא צל של ספק, אבל מופרעת אמתית ועל-מלא. וכול הילדות שלי היתה בין-השאר גם רצף יציב של נסיונות להתגונן מפניה - כי היא לא היתה מכבדת גבולות, מניפולטיבית בחזקת 12, נצלנית וסחטנית רגשית, וכול המגע איתה היה פוצע ומכאיב. ושלא נדע עוד צער...
אבל ילד בילדותו, מה יש לו חוץ מאשר אהבתה של אימו ? וזו אולי תישמע לכם עכשיו הגזמה פראית, אך זוהי אמת לאמיתה - ואני נשבע עכשיו בספר-התורה, ושבועה כזו כמובן פותרת את כול התהיות שעוד יהיו לכם אולי בעניין (: - אבל אני לא זוכר מעולם אפילו לא חיבוק אחד, או נשיקה אחת, או איזו מילה טובה או איזה גילוי של רוך (למעט כשנפצעתי בסדיר בפעילות-מבצעית, וכמעט שהחזרתי את נשמתי לבורא, והייתי מאושפז חודשיים בביה"ח ברזילי וברמב"ם). וכשאני מתבגר וגדל אני כמובן ובאופן טבעי רוצה להשאיר את כול זה מאחוריי. ולהתחיל כבר את חיי החדשים. כי הרי, בינינו, למי יש כוח להתעסק בכול החרא הזה ?
אבל ה'החתמות' (Imprinting) שעושים לנו בילדות הן וואחד החתמות, ואני מתחיל את חיי עם הרגשה פנימית לא-מודעת שטבועה בי עמוק שאני לא ראוי לאהבה. כלומר שככה, כמו שאני, איני ראוי לה. ושכדי לזכות בה, או להיות ראוי לה, אני צריך לקבל מינימום פרס-נובל או משהו כזה. די עצוב, אם חושבים על זה...
וחוץ מאהבת-חיי הראשונה, ייאמר לזכותה, שהייתה באמת-ובתמים קסם יפה טהור ואמיתי, אני מצליח בכול פעם מחדש, כמו במין כפיית-חזרה איומה, להביא אל חיי בנות-זוג שלא ידעו לאהוב אותי, שלחצו לי על אותם הכפתורים, סו טו ספיק - על מנת לנסות ולשחזר באופן לא-מודע את אותה הסיטאוציה הלא-אוהבת הבראשתית ההיא, רק שהפעם להצליח איכשהו לתקנה. מה שכמובן וכידוע אף פעם לא עולה יפה.
אתמול בלילה, כשאני אומר - חצי בצחוק, אבל גם לגמרי ברצינות - לאיזו נערת-כלוב קדושה שחרצה לי לשון חצופה, אך למעשה התחננה אליי, כפי שהיא הודתה מיד, לאיזו "סטירה עם הזין", נגיד ככה, ובכן כשאמרתי לה שכול זה יושב אצלה - כלומר הצורך הנואש הזה בכאפה מצלצלת - על "אשמה לא-מודעת שמקורה בילדות ועל הזדהות עם התוקפן" - היא ענתה לי כעיזה-פזיזה בעליצות האופיינית לה: " לא. אני סתם סוטה."
עניתי לה: "בובעמייסס כאלו תספרי לסבתא שלך. לא לי."
היא אמרה לי: " לפעמים הדברים פשוטים. "
"בחלומות אולי..." עניתי, " את אולי לא שרוטה כמוני, או כמו רובנו, כלומר בשאסי של הנשמה שלך, אבל את שרוטה גם שרוטה מיידלע. ואין על זה ויכוח. לאקאן אומר על ה'לא-מודע' שהוא נוצר כתוצאה מהתנועה-הנפשית של ה-"אני לא רוצה לדעת כלום על כול זה..." ואם את עדיין לא רוצה לדעת כלום על כול זה, זו זכותך..."
"אני אכן מאמינה בהדחקות," היא ענתה לי.
"כולנו האמנו בהן פעם קצת יותר מדי, בהדחקות." אמרתי לה, " אבל כשהן יפסיקו לעבוד בשבילך, או כשיימאס לך לסבול מהן - אם לדוגמא עוד כעשור של חיי-זוגיות יגמרו לך בכי רע - ...או-אז את תבואי אליי בזחילה, אהובת ליבי-הקדוש, ואני כבר אעזור לך להתחיל להכיר את עצמך באמת.." (:
אני שוכב עכשיו על המיטה, מוזיקה נהדרת מתנגנת ברקע, ואני עובר על איזה כתב-יד קריר ומת, משהו שכתבתי פעם מזמן. יש בתיבת-הדואר איזה חשבון ארנונה מזויין שמחכה לי, אבל שום דבר רע לא יכול לקרות לפחות עד יום ראשון בבוקר...
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
