קל כציפור אני יוצא הבוקר לרחוב, מרחף כאילו שוחררתי זה עתה מבית הסוהר. השמש עולה בשמיים, ואני מתבונן בעולם בעיניים חדשות. הכל מעניין אותי כל-כך. כל שטות. אבל קצת אחר כך אני מרגיש שאגם גדל בתוכי, אגם מנצנץ של עצב, קר כמקפא. אין לי מושג כמה זמן כל זה יימשך. אני נשכב עירום למחצה על הכביש ונותן לכול המכוניות הנוסעות לעבור עלי. מעל האגם הקר עולים עיגולים עיגולים של להקות ציפורים עם רגליים דקות ופלומה כחולה בהירה. להקה אחר להקה הן מתרוממות מהאגם הקר, השקט, הקפוא, משלחות את עצמן לחופשי.
אישה יפה במיטב שנותיה עוברת לידי ושואלת: “על מה אתה חושב ? “
אני עונה: “ על הזיונים שלך ושל בעלך. להתבונן בכם זה כמו להתבונן במכונה שגלגלי השיניים שלה החליקו. שניכם גוהרים זה על זה בלי טיפת התלהבות. כבר עשרים שנה שבעלך טוחן אותך בלי שום סיבה. המחשבה עליכם מזדיינים מחסלת בי כל טיפת רגש. אני עוקב אחריכם מתוך ניתוק קריר. את שוכבת על קצה המיטה, פותחת רגליים, ובעלך שפוף מעלייך כמו תיש ששתי הרגליים האחוריות שלו נטועות ברצפה בחוזקה. באופן אישי לא איכפת לי שכול זה יימשך לנצח. אבל כמה כבר אפשר לראות את הפימפום הסתמי הזה ? זה כמו לעקוב אחרי אחת המכונות המטורפות האלו המטילות מיליוני עיתונים, עם כל הכותרות הריקניות שלהם. אני חושב שהמכונה יותר הגיונית, עד כמה שהיא מטורפת, וגם יותר מעניין לעקוב אחריה. העניין שלי בך ובבעלך הוא אפסי כרגע. ואילו יכולתי לעקוב אחרי כל הזדווגות המתרחשת כעת בעולם, היה העניין שלי עוד פחות מאפסי. כל עוד אין שום ניצוץ של תשוקה או של רגש אמיתי, אין כול משמעות אנושית לתרגיל הזה. עדיף כבר להתבונן במכונה. ואתם שניכם כמו מכונה שגלגלי השיניים שלה השתחררו. יש צורך ביד אדם שתחזיר אתכם למצב התקין. יש צורך במכונאי. אז אם את רוצה שאני אעזור לכם, גברת, את צריכה להגיד לבעלך שיפסיק לרוץ אחרי הזנב שלך כמו כלב שמירה, ולהטיל את מימיו בכל מקום.”
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
