הכל עובר

נוסטלגיה היתה שונה לגמרי מכל הבנות האחרות בכיתתה. היא היתה ילדה קטנה ושקטה עם עיניים גדולות ושחורות ועם עצמות כמו סכיני גילוח. בעוד שאר הבנות שיחקו חמש-אבנים וקפיצה-בחבל, הייתה נוסטלגיה אוהבת לשבת למרגלות עץ האקליפטוס הזקן ולחלום בהקיץ.

עץ האקליפטוס עמד בקצה הרחוק של מגרש המשחקים, ומדי שנה באביב היה מכוסה לחלוטין בערב רב של זחלים וחיפושיות, מהשורשים הנחשיים שלו ועד לענפיו הגבוהים ביותר. הם היו מתפתלים אל חיקה של נוסטלגיה שישבה בשיכול רגליים על הקרקע ופטפטה עם עצמה.

הבנות האחרות בכיתתה של נוסטלגיה חשבו שהיא "משונה" או "גועלית", אבל היא לא הקדישה להן יותר מדי מחשבה. לא היה לה שום רצון להיות חלק מהקבוצה שלהן. והדברים שעניינו אותן, שיעממו אותה. הן גיחכו למראה הגולגלות הצוחקות שהיא הדביקה על מחברותיה, וחשבו שסיכות-השיער בצורת החתול השחור שלה היו מוזרות. אבל לא היה לה אכפת.

שני הוריה של נוסטלגיה מתו מסרטן בהפרש של שנה זה מזו בהיותה בת 10, וכעת גידלה אותה סבתה. כאשר דבר כזה קורה לך, את לומדת מוקדם מאד בחיים שהדברים הכי יקרים לך יכולים להילקח ממך בכל רגע, ואת לומדת אף פעם לא להיקשר חזק מדי לאנשים. כי הפרידה הבלתי-נמנעת מחכה תמיד ממש מעבר לפינה. את גם לומדת שהגבולות בין החיים והמוות הם הרבה יותר מטושטשים וספוגיים ממה שאנשים בדרך כלל רוצים להאמין, ושאינך באמת יודעת היכן מתחיל האחד ונגמר השני.

החבר הכי טוב של נוסטלגיה היה האדון מינץ - בית זקן ונטוש ברחוב שלה, שהיה מועמד לשימור. יום אחד תוך כדי הליכה חזרה מבית-הספר שמעה נוסטלגיה קול בראשה אומר לה, "בואי לשבת על המרפסת אצלי." וכך עשתה.

נוסטלגיה אהבה את מינץ. היא אהבה את שער-הברזל החורק שלו, את  הטיח המתקלף וציורי הגרפיטי על הקירות, וגם את בקבוקי האדולן שהיו זרוקים בחצרו. היא אפילו אהבה את האופן שבו מינץ הריח, ריח שהזכיר לה מומיה חנוטה ומאובקת. היא בילתה כל רגע פנוי שהיה לה עם מינץ, מאזינה בקשב רב כשהבית סיפר לה את סודותיו.

למינץ היו הרבה דברים לספר, וכולם עניינו את נוסטלגיה. הוא סיפר לה דברים קסומים שאף אחד אחר לא ידע. הוא אמר לה למשל אף פעם לא לסמוך יותר מדי על הצבע האדום, כי זה הצבע של הטירוף, והוא תמיד מחפש סדק לחלחל דרכו. הוא סיפר לה על ימים מסוימים שבהם השנה היתה גרומה ורזה, ואיך אפשר היה להיעלם בקלות לתוך אחד מאותם כיסים דקים בזמן ולעולם לא להיראות שוב. הוא גילה לה שיש מקום שבו נובמבר הוא גבר, וסיפר לה על מכונה משונה שאתה יכול לדחוף לתוכה את המציאות, והיא יוצאת אחרת לגמרי מהצד השני.

בפעמים אחרות סיפר לה מינץ  סיפורים על האנשים שהתהלכו בחדריו בימים עברו. והיא חיברה עליהם שירים, לרוב בצורת הייקו.

כל יום היתה נוסטלגיה כותבת במחברת את כל מה שמינץ סיפר לה, מאפשרת לידה להיות קולו של מינץ. היא שרבטה את סודותיו בשולי מחברת המתמטיקה שלה. והקיץ הפך בהדרגה לסתיו, אבל לנוסטלגיה ולמינץ עדיין לא נגמרו הדברים לדבר עליהם.

מינץ היה כמו מבוך; מסדרונותיו מעולם לא לקחו את נוסטלגיה לאותו המקום פעמיים. היא שיחקה משחק קטן עם עצמה, מנסה לספור כמה חדרים היו למינץ, אבל המספר היה תמיד שונה. פעם אחת היו לו תשעה חדרים, בפעם אחרת היו לו ארבע עשרה. פעם אחת היא אפילו גילתה עליית גג, אבל היא לא יכלה למצוא אותה שוב, לא משנה כמה זמן היא חיפשה. זה הפך למין משחק בינהם, די דומה למחבואים. 

מינץ אמר שכל אוצרותיו וחדריו היו שייכים לרב-חובל ציוני אחד שבנה אותו בשם אבא קובנר, שהפליג בספינה ברחבי העולם. הקפיטן קובנר ביקר במקומות שמעולם לא היו מצויינים בשום מפה, והביא איתו דברים שעבורם לא היו קיימים אפילו שמות. כמה אנשים אמרו כי רב החובל קובנר לא היה אדם אמיתי, אלא רק מיתוס או סיפור. אף אחד לא שמע ממנו כבר יותר מ-100 שנה. כאשר נוסטלגיה שאלה איפה נמצא הקפיטן קובנר, שתק מינץ הרבה מאוד זמן לפני שענה לבסוף, "הוא יצא למסע מחקר".

כשהיה שורה עליו מצב רוח טוב היה מינץ מתנהג בצורה שקשקנית ורעשנית, מתקוטט עם עצמו, טורק דלתות ומצחקק, ובאופן כללי מתנהג כמו ספינה מלאה בנשמות מיוסרות. נוסטלגיה תנצור בליבה את הרגעים הללו לנצח. כאישה מבוגרת היא אפילו תחלום עליהם, ותתעורר עם תחושה טעימה של אי-שקט. 

כמו שכל הילדות הקטנות חייבות לעשות מתישהו, גם נוסטלגיה התבגרה. היא התחילה לשכוח הרבה מהקסם שחשה פעם. וכבר לא היה לה כל-כך הרבה זמן לבלות עם מינץ. הימים נמסו לתוך שבועות, והשבועות התמזגו ויצרו חודשים, ומינץ שקע בשינה עמוקה וחלם את עצמו דרך העונות החולפות.

ישנם דברים שעבורם הזמן לא מחזיק יותר מדי משמעות, והוא מרשה להם להתפורר ולהיעלם לתהום הנשיה, ומינץ היה אחד מאותם דברים. 

אבל לפעמים היתה נוסטלגיה חולפת ברחוב על פני מינץ, ומקבלת פתאום את התחושה של איזה סוד מתגלגל על קצה לשונה. אבל היא מעולם לא הצליחה להיזכר מה הוא היה. ההרגשה המעקצצת הזו היתה חולפת במהירות במוחה כמו עכביש שעיר, וגורמת לזיכרונה לגרד כמו איש מטורף עם פרעושים.

יום אחד בסוף אוקטובר כאשר עברה נוסטלגיה ליד מינץ, היא ראתה גברים לבושים קסדות וחגורות עם כלי-עבודה. היו להם משאיות ועגלות והרבה מכונות אשר נראו פועלות בלי שום מטרה אחרת מלבד לעשות רעש, רעש מעצבן. הם נשאו משם את מינץ, פיסה אחר פיסה, כמו נמלים שעטות על חפיסת שוקולד. ולפתע חזרו והציפו את נוסטלגיה כל הזיכרונות הישנים, והיא הרגישה כאילו הגברים לוקחים חתיכות מליבה ביחד עם המסמרים החלודים והלוחות המאובקים.

נוסטלגיה ידעה שהגיע הזמן שמינץ ימשיך הלאה, יאסוף עוד סיפורים וישתתף בהרפתקאות נוספות. וכמו שנשאו איתם הגברים בסרבלי-העבודה את החלקים של מינץ לכל מקום אפשרי, הוא לחש לנוסטלגיה משהו בפעם האחרונה... "אל תשכחי," הוא לחש לה. ונוסטלגיה לא שכחה. היא לעולם לא שכחה שוב. וגם אחרי שגדלה להיות אישה זקנה, נוסטלגיה המשיכה לחיות בפראות. והיא מעולם לא בזבזה עוד את זמנה על המונוטוני, על הבינוני, על היומיומי והטפל. היא שוב לא שכחה שהחיים הם משהו מאד קצר, מאד-מאד קצר. גם החיים של בית.

 

נוסטלגיה חיה כל כך הרבה שנים עד שגם היא שכחה את גילה האמיתי, וכל הילדות הקטנות בשכונה שלה אהבו להיות בחברתה והיו באות לשמוע את סיפוריה. נוסטלגיה לימדה אותן איך ליצור מטבעות מהשתקפות הירח ואיך לגרום לרוח לנשוב על ידי לחישה לאגרופים הקמוצים שלהן. ובאשר לאדון מינץ, חתיכות ממנו נסעו בכל רחבי העולם. ידיות הדלתות שלו ולוחות הרצפה הלכו מזרחה. חתיכות הספרים הקרועים והרהיטים השבורים עברו מערבה. קישוטים ושברי פסלים עברו צפונה. קופסאות וארגזים עשו את דרכם דרומה. כל יחידה בודדת של מינץ, כל אטום וכל מולקולה שלו, ממש עד צינורות האינסטלציה, שולבו באיזה מבנה או בניין חדש. ודורות עתיד של ילדות קטנות עוד ישמעו את לחישותיו בלילות הקרים של דצמבר. הן יפתחו ספרים כדי למצוא הודעות ממינץ רק בשבילן. הן ישמעו את מינץ מדבר איתן מתוך הקירות או מתחת למיטה. נוכחותו תורגש בעליות גג ובחדרי דודים. ילדות קטנות בכל מקום ישמעו את קולו של מינץ, והן יישאו את קסם החיים בליבן.

 

 

שבת יפה