הכל עובר

בשנה השניה ללימודיי, מיואש כבר מסוג הידע שניתן לרכוש באוניברסיטה, וכבר מודע לגמרי לעובדה שכולנו הולכים למות, החלטתי להקדיש את חיי לניסוי "מדהים". החלטתי שאני אתחיל לחיות חיים אקספרימנטאליים לגמרי, שאני אנצל כל אפשרות חוויתית, ללא סייגים, כך ששום דבר אנושי לא יהיה זר לי, ולא תהיה שום חוויה אנושית, גבוהה או נמוכה, שלא תהיה ידועה לי.

החלטה זו התבררה לי לילה אחד אחרי איזו מסיבה. ידעתי כי אין עבורי כל אפשרות אחרת חוץ מאשר התנסות ממצה. חשבתי "אם אלוהים קיים, הוא לא יחדל להתקיים על ידי כל פעולה שלי, אבל אם אני מקדיש את עצמי לכל התנסות אפשרית, הוא כבר ימצא דרך כלשהי, בחלק כזה או אחר של חוויותיי, או של הפתיחות שלי עצמה, כדי לגלות את עצמו אלי." לאחר מכן, התמסרתי לחלוטין לכל סוג אפשרי של חוויה.

שום התנסות לא היוותה מחסום בשבילי. לא היו טאבויים, לא היתה קיצוניות שנמנעתי ממנה. לא היה שום עומק של טירוף ולא הגבלה של סבל שהפילוסופיה שלי יכלה למנוע ממני, כי אם כן, הייתי עלול לפספס את הלקח של המציאות. לכן המשכתי לחיות אפילו מעבר לפחדים שלי. וההנאות שלי גם הן הפכו קיצוניות יותר, מסקס ונילי לסאדו-מזוכיסטי, מסמים קלים לקשים וכולי, כך שהפכתי להיות מכונה קבועה של אקסטזה. לא יכולתי לסבול שום בינוניות, שום ניסיון בינוני. הייתי לא מרוצה לא מאתאיזם ולא מאמונה-דתית. שניהם נראו לי רעיונות בלבד, תגובות אפשריות לעובדה בסיסית הרבה יותר, אם גם לא-מודעת. חיפשתי מציאות, הפכתי להיות מציאות.

קראתי ולמדתי כל סוג של ספרות. זה יהיה בלתי אפשרי בשבילי למנות את כל הספרים וההשפעות שחבקתי בשנים ההן. התחלתי לכתוב במחברות את ההרהורים שלי. הערות פילוסופיות ראשוניות, שהתפתחו מתוך סוג של תלונה נואשת וילדותית, הפכו לכלים מדויקים יותר של מחשבה ורגש. התחלתי גם לכתוב שירה, וניסיתי להרות יצירה בדיונית שתבטא את הדילמה הזאת שלי ותוביל לפתרון כלשהו, ​​לאיזו פתיחות, שתוביל לאיזושהי שמחה ראשונית.

הפכתי, בקיצור, למין בחור צעיר מטורף ומוגזם, שהדחפים שלו אינם מותרים בתרבות הבינונית שלנו, דחפים שיכלו לבוא על סיפוקם רק בהרחבות סודיות של התודעה שלו, או בחברת זונות הוללים וחריגים(:

 

 

בוקר טוב בוקר אור, יום שבת.