לפני 7 שנים. 25 בפברואר 2017 בשעה 3:58
I just got back from hell
And im standing here alive
I know it's really hard to tell
Don't know how I survived
But I can't say im doin great
But I think im doin well
The devil's gonna have to wait
I know it's really hard to tell
Don't know how I survived
But I can't say im doin great
But I think im doin well
The devil's gonna have to wait
Cause I just got back from hell
-גארי אלן-
אני גר במרכז תל אביב. ואני גר בעיר הזו כבר כל כך הרבה זמן, עד שהיא הפכה ברבות השנים להיות הבית שלי. ובכל פעם שיוצא לי לטייל מחוץ לעיר, אני תמיד מרגיש בכניסה לת"א את ההרגשה הנעימה והמוזרה הזו כאילו חזרתי הביתה; כל זה לא אומר כמובן שאין לי בעיות קשות עם החיים בעיר הגדולה.
העיר היא מקום שלא קל למצוא בו את הקֶסֶם. ואני תמיד בחיפוש אחר הקסם...העיר היא מקום סטרילי מדי. כל הגינות פה מתוקתקות, מגונדרות ומטופחות מדי, מלאות בצורות סימטריות שלא ניתן למצוא בטבע, מרובעים ומשולשים למשל...שום דבר אין לו את הזכות לגדול חופשי, באופן טבעי, לגדול פרא...הכנפיים של כולם מקוצצות...אפילו הציפורים פה נראות עצובות. בעלי-החיים היחידים שמצליחים איכשהו לשרוד בעיר הגדולה הם חתולי-הרחוב. כלבים משוטטים? אין להם אפילו סיכוי לצ'אנס. העיר הזו קשה מדי בשבילם, וגם לא הוגנת.
העיר היא העולם כפי שהמדע יוצר אותו. זהו העולם של ההמיספרה השמאלית, העולם האנטי-מאגי או הלא-נפשי. הכוחות והיצורים הקסומים שאתה יכול להתבונן בהם בסביבה הטבעית, בוטלו בה כולם. זהו עולם בשליטה מלאה, זוהי סביבה "מבוקרת". זה האדם שהפך לשליט, האדם אשר שולט על כל הכוחות, האדם אשר ביטל את כל השרירותיות של השינויים שהטבע מייצג. אין יותר יצורים שנודדים חופשי בערים. מלבד, כאמור, כמה דמויות קצה. ביסודו של דבר, מחזור-החיים של היצורים החיים באורח-חופשי מסולק ממנה או שהוא כלול בה כך שכבר אין להם את היכולת לשקף את עצמם באורח מאגי. בעלי חיים יכולים אולי להישמר בגן-חיות בעיר, אבל הם כבר לא יכולים לחיות ולפעול כפי שהם היו עושים בתחומם שלהם. כוחם המאגי מתבטל באופן שיטתי על ידי הכלוב שבו אנו מחזיקים אותם.
וזה היה כמדומני פרנסיס בייקון, אחד מאבות המדע המודרני, שאמר: "אם הטבע לא מעוניין לגלות לנו את סודותיו, אנחנו נחלץ אותם ממנו בעינויים". בעינויים, כן? וזה מה שאנחנו עושים כמובן - ובהצלחה מרובה, מוכרחים להודות - כבר 400 שנה.
העיר היא צורה של תודעה, היא לא רק מקום בחלל. היא משקפת גישה, דרך חיים. היא דוֹגמָה, שדה פסיכולוגי. זהו חזון. וזהו חזון המנוגד לתרבות המאגית.
בתרבות של המאגיה, לעומת זאת, ניגשים אל העולם כפי שהוא, ולא כפי שהוא הופך להיות אחרי כל המניפולציות והשינויים שבני האדם עשו בו. שבטי האינדיאנים, למשל, קשורים אל הטבע בדרך-חיים של אי-התערבות יחסית. הם ישתמשו בשפע של הטבע בדרכים שונות, אבל מבלי לשלוט או להפריע לו. הם נוגעים בו באהדה, מתוך כבוד, ובאורח מאגי. הם מתייחסים אליו כאל מורה.
העולם שהמכשף מבקש להיקשר אליו, אם כך, הוא העולם החי, שמתנהל באופן ספונטני - העולם שלתוכו הוא נולד, לא העולם שלתוכו הוא חונך ושבו הוא משולב באמצעות אסטרטגיות אנושיות.
ולכן אנשים שיעבדו כדי לפתח בצורה מתקדמת יותר את היכולות המאגיות שלהם, בדרך-כלל ינתקו את עצמם אפילו מהכפר או מהשבט שלהם לזמן מה. הם יצאו אל מעבה היער או אל לב המדבר כדי להתנער, כטכניקה זמנית בכל אופן, מכל סוגי הפעילות האנושית הרגילה; וכדי להסתגל מחדש, לאזן את עצמם, ולהיות שוב רגישים לממד הגדול היותר של הקיום. וכאשר הם נהיים פעילים מבחינה מאגית, הם רואים את העולם הנתון לפניהם במונחים קסומים, והם בפשטות וברגישות מבחינים בשינויים המתרחשים בו, ולאחר מכן מבצעים פעולות שונות אשר מעוררות ומעוררות-מחדש את הכוחות הקסומים בעולם.
מנקודת-המבט המאגית התכונות של העולם הנצפה - אפילו הגסות ביותר, של מה שנקרא העולם "החיצוני" - נתפסות כקסומות; בפרט, נחשבים קסומים מאפיינים או תווים מסוימים של העולם הזה, במיוחד אלו הנמצאים במצב של זרימה חופשית (ולא הדברים שאינם משתנים): החיות, הצמחים, דפוסי מזג-האוויר, עונות השנה, העננים בשמיים, זרמי הגאות והשפל, כוכבי-הלכת וכוכבי-השביט וכדומה...ונצפים בהם כל הזמן שינויים, אשר נתפשים כבעלי מובן, וכגשר אל המציאות המוחלטת. העולם הנקרא "אובייקטיבי", כביכול, אינו נתפש כדבר בפני עצמו, העומד במנותק מאיתנו. אלא הוא תמיד צורה של יחס וקשר עם עם התהליך הפסיכו-פיזי המוחלט.
מנקודת-המבט השאמאנית, הקסומה, כל דבר הוא חי. היקום כולו הוא תהליך חי.
ובאמת, התהליך של החיים בכללותו אינו רק תהליך פיזי, אלא הוא תהליך פסיכו-פיזי; והוא גם תהליך פסיכי(כלומר נפשי), לא רק "בתוך הראש שלנו", אלא כפי שאמרתי - בכללותו.
ובשנים האחרונות אימנתי את עצמי לשים לב, והפכתי להיות רגיש במידה הולכת וגדלה, להקבלה - המופלאה לגמרי לעיתים - שמתקיימת בין החוץ והפנים: בין ארועים נפשיים, "סוביקטיביים" לכאורה - חלומות, חזיונות, מחשבות, תפיסות, משאלות, חרדות - לבין ארועים שמתרחשים בעולם החיצוני, "האובייקטיבי" לכאורה.
ככל שאתה הופך להיות ער יותר מבחינה נפשית, ככל שאתה חי את חייך פחות סהרורי, כך אתה מודע יותר לאופי הפסיכו-פיזי של מה שאתה מכנה העולם האובייקטיבי.
זהו, אם כן, חלק מדרך ההתקשרות המאגית עם העולם, דרך שהיא טבעית לנו לחלוטין. אבל שבעידן שלנו היא מדוכאת; ועל-כן עלינו להתעורר במובן הזה אל הטבע, ואל היקום כולו, כאל נוכחות חיה.
מנקודת מבטו של השאמאן, הצבי למשל הוא לא סתם חיה בעולם האובייקטיבי. אלא הוא ביטוי חי, תכונה של היקום הפסיכו-פיזי, ולכן הוא גשר בין הממדים השונים של הקיום שלנו. הצבי הוא לא רק חיה בעולם הפיזי האובייקטיבי, אלא הוא נוכחות נפשית. זוהי דרך של התייחסות למימד היותר נוזלי, היותר נפשי, של החיים - ממד נוזלי ונפשי אשר בונה את הגשר שלו אל העולם האובייקטיבי באמצעות יצורים וכוחות אלה.
היו לי במהלך חיי הרבה התקשרויות מאגיות עם בעלי-חיים: כלבים, חתולים, פרות, תרנגולים, סוסים, עורבים, יונים (אני כזכור נולדתי בקיבוץ וגדלתי בו עד כיתה ו') עכבישים, לטאות... פעם אחת אפילו, לא מזמן, באיזו מדיטציית מיינדפולנס שעשיתי לבדי בעיניים עצומות, איפשהו על גדות הירקון, בא וטיפס עלי איזה עקרב בזמן שהייתי שקוע במדיטצייה, והתיישב לי ישר על אזור-חלציי - ממש על הבולבול הקדוש שלי, כן?! - והאם אני צריך לספר לכם שלפחות מחצית מהבחורת שנרשמות לכלוב הן מזל עקרב? ושלא נדע עוד צער(: - היו לי אפוא הרבה אינטראקציות מאגיות עם בעלי-חיים...(שלא לדבר כמובן גם על כול ה"חיות" שכבר יצא לי ברבות-השנים לפגוש בכלוב - הכלבה בהתהוות, החתולה בהתנסות, החזיר בהתנגדות, האריה בהתנשאות וכל השאר... ואיך אמר פעם ג'ורג' קוסטנזה: "אתם יודעים איך גורמים לחיות בשבי להתרבות? פשוט סוגרים אותן יחד בכלוב" -:)
והנה, בשבוע האחרון ממש, היתה לי עוד אינטראקציה מאגית עם בעל-חיים; וכל זה קרה כאשר הוזמנתי להעביר הרצאה לאיזו כיתת י"ב מחונחנים באחד מבתי-הספר של העשירון העליון היום בגוש-דן - מה שאומר כמובן שהם יכולים להרשות לעצמם לשלם יפה - ואני, למותר לציין, יצאנית-צמרת מתוקתקת משהו בובה(: - וביה"ס הזה, לא חשוב מה שמו - בואו ננסה לשמור קצת על האנונימיות, בסדר?(: - ייאמר לזכותו - הוא ירוק ברמה מעוררת קנאה ממש, ומסתובבים בו חופשי בעלי-חיים מכל הסוגים והמינים; הקדמתי בחצי שעה והתיישבתי על איזו סלעייה על הדשא לשרוף זמן, וטווס מרהיב ביופיו - פשוט מרהיב ביופיו! - ניגש אליי והתקרב עד למרחק של נשיקה צרפתית ממני, פרש בשוויץ את כנפיו הירוקות-כחולות, ואז סובב אלי את זנבו המפונפן והחל להתרחק ממני, כאשר כל כמה צעדים הוא עוצר ומסב אלי את ראשו, כאילו מסמן לי לבוא בעקבותיו; לבסוף נכנעתי להפצרותיו וקמתי ללכת אחריו. הוא נעלם מאחורי פינת הבניין, וכמו שעברתי אותה גם אני, וזה לא לקח יותר משנייה וחצי, אני נשבע לכם, הוא נעלם - נעלם כאילו בלעה אותו האדמה!...חיפשתי וחיפשתי אותו. אבל לשווא. הוא היה כלא היה.
שפוטי ההמיספרה-השמאלית, האנשים האנליטיים מדי, אלו שחיים את כל חייהם שבויים בתוך הדוֹגמָה המדעית השלטת בימינו, יטענו בודאי שהטווס פשוט נכנס לתוך אחד מהבניינים; יכול להיות...אבל אני בוחר להאמין שהוא היה טווס מאגי...טווס קֶסֶם...אשר בא להעביר לי איזה מסר מהממד האחר(הערה ליודעי ח"ןדעלך: אותו הממד המסתורי והמוזר הזה שאליו אתה נכנס, לדוגמה, אם אתה מפמפם למוח DMT)
המון מסעות-שאמאניים מתחילים בכך שהצבי, למשל, קורא לשאמאן ללכת אחריו, מסמן לו את הדרך בחלל של הדמיון, החלל של התודעה, מוליך אותו בעקבותיו ב"הייפר-ספייס"... ואז נעלם... ומשאיר אותו לבדו להתמודד עם החוויה. כדי שהוא "ייקח אותה פנימה", סו טו ספיק.
ויש מצב כמובן שהטווס הוא חיית-הטוטם האישית שלי...
ומעבר לכך, וכמו שאמרתי פעם לאיזו נערה שייחסה לי כוונות רעות: "ממי אני לא אדם רע... אני לא אדם בכלל" (-:
בוקר טוב בוקר אור, יום שבת.
