הכל עניין של אמונה..

רצפה קרה ומלוכלכת בחדר אפור ללא קירות.
הלכלוך מהווה תזכורת לחיים תוססים שנדמו מזמן.
שם באמצע שרועה לה בובה. שוכבת על צד שמאל, לחי דבוקה לריצפה וידיים שרועות לשני צדדים.
רחש הנשימות מעידות על נפש שפעם התגוררה אי שם.
חיוך תפור על פניה, שפתיים צבועות באדום, לחיים שפעם היו סמוקות מטיבען.
עיניה פתוחות למחצה. היא מקשיבה לנשימותיה וחיה בתוך מחשבותיה.
שקט. נעים בשקט.
החבלים הדקים המקובעים לגופה מזכירים לה כי אינה בובה רגילה, מריונטה היא, מריונטה ללא מפעיל.
פעם היתה רוקדת, מדלגת ומשאירה אחריה שובל של קסם. פעם היתה מאושרת ונישמתה פרחה.
מזיזה את ראשה ומסתכלת מטה על רגליים שחדלו לרקוד, עורה הרפוי מזכיר לה את גופה שהיה, גוף מענג ומתענג, עור זך ולבן.
מחזירה את מבטה המת לריצפה. אין טעם להיזכר, עדיף לשכב בשקט.
זוג רגליים עוברות לידה, ליטוף על פניה היפות. אין טעם לפתוח עיניים. גם זוג רגליים אלו שייכות לעובר אורח.
הזמן איבד כל חשיבות.
נשימה ועוד נשימה.
זוג רגליים נוסף מתחיל לחוג סביבה. מביט, נוגע, מלטף.
תלך כבר היא מתחננת. נעים כאן בשקט.
"שבי!!"
פקודה מרטיטה את גופה שחדל להרגיש כבר מזמן.
לא טורחת להגיב וסוגרת עיניים.
החבלים מתרוממים בפתאומיות שמנענעת את כל גופה הקפוא והנשמה מגיעה לתודעתה על מנת לבדוק מי כאן מפריע לשלווה העגומה שיצרה עבורה בכוחותיה האחרונים.
"הביטי במראה טיפשה!" הפקודה מעירה את ליבה, נימיה מתחילים להתנפח ודם מתחיל לזרום.
הנשמה שמתפקדת כמו צבא שלם אצה רצה לקידמת שדה הקרב ופוקדת על הגוף לא להיכנע.
"הביטי במראה אמרתי! הביטי מה עשית לעצמך!"
הראש מתרומם אט אט ומביט במראה. הדמעות אינן מאחרות לבוא, הן מעולם לא שיתפו פעולה עם הנשמה. בובה שבויה של דמעות עם נשמה.
החבל מושך את הראש כלפי מעלה.
"הזדרזי והביטי!"
בן רגע הידיים נקשרות מאחור והרגליים מפושקות לרווחה.
בובה מריונטה בוהה במראה, מסתכלת על גוף בלוי, שיער מפוזר מלא בקשרים. שיער שפעם הבריק ביופיו. סוגרת עיניים בפתאומיות, מסרבת לראות את הנזק ואת המוות הסגרירי שדר אצלה.
זוג ידיים גבריות וחמות אוחזות בכאב משכר את הראש, סטירה נוחתת על לחי ימין ועוד אחת נוספת על לחי שמאל.
"עכשיו ילדה, שבי והביטי על עצמך".
זוג ידיים מלטפות את פניה וסכר הדמעות ניפרץ.
הבובה נישמטת לריצפה לנוכח הניסיון להעיר אותה. החבלים שוב נמתחים ואינם משאירים לה מקום לפעולה.
זוג רגליים מנסות לשווא לחזור האחת אל השניה, הוא קושר אותן היטב מפושקות.
יד חמה נישלחת לחוש את הרטיבות שנישפכת ממנה.
"אינך ראויה".
מילים צורבות וכואבות מזכירות לה את אותו אחד שהלך.
בבת אחת כל החבלים משוחררים והיא נישמטת בכבדות לריצפה. הלחי מחפשת את קור הריצפה המוכר והיא שוכבת.
נושמת. שקט. נעים בשקט.
זוג הרגליים ממתינות לרגע קט, ממתינות ובוחנות האם הבובה תתעורר.
הוא מסובב לה את הגב ופוסע לדרך מוכרת.
הבובה עם החיוך התפור סוגרת את עיניה.
רוצה שקט. נעים בשקט.
נישמתה משתפת פעולה עם הדמעות ופוקדת עליה לקום.
בכוחה האחרון הוא פוצחת את פיה וצועקת, "עצור!!!!" צעקה מתחננת חנוקה מדמעות.