הכל עניין של אמונה..

"ריקדי עבורי" פקד הקול.
"איני יודעת לרקוד" ענתה המריונטה בנימה אדישה כאשר צלילי מוסיקה עמומים גולשים בורידיה.
"ריקדי עבורי" ביקש הקול שוב.
"איני יודעת לרקוד!" הבובה החלה להתעורר, מבולבלת ממערבולת של רגשות.
"ריקדי עבורי" הקול קיבל פנים. פנים נעימות. פנים שנשארות.
הבובה נעמדה על רגליה ללא עזרת החוטים.
"איני זוכרת כיצד לרקוד!" זוכרת? יודעת?
בבת אחת עשרות זרקורים נדלקו וכולם הופנו לכיוונה של הבובה.
היא עמדה לבדה על הבמה, קפואה מכל תזוזה אפשרית, בוהה בקהל של גברים מחייכים נטופי זימה.
הבובה הרימה ראשה כלפי מעלה מחכה למפעיל שיניע אותה וימשוך בחוטים. רגליה לא אפשרו לה להתיישב על הרצפה המוכרת, גופה רעד, פחד הקפיא אותה וגם אם חשקה נפשה, הרי היא נעמדה מלכת, נעמדה על המשמר.
שקט.
שקט.
בפנים השקט תם.
פעימות ליבה התגברו והחלו ליצור הד מרטיט.