הכל עניין של אמונה..

היא הייתה עייפה.
התעוררות זמנית שכזו לנפשה צרבה באותם מקומות אפלים.
תלך ממני!!!!! שאגה בראשה.
כמו טפיל שמטייל בנבכי התהום בו נחה בשקט הציב בפניה מראה עגומה.
"איני זקוקה לתזכורת מתמדת מכזה שאינו חפץ בי!! תלך מכאן!!"
כעס.
בעברה כעס היה המניע בחייה. כעס הוביל אותה להצלחות מסחררות. כעס הוביל אותה לפיסגה המיוחלת. כעס איפשר לה לפלס דרכה לפיסגה, אותה פיסגה מיוחלת. כעס משולב עם חיוך שובב וכובש הולידו נוסחה מנצחת.
שובל של חיוכים השאירה לאותם ספקנים וחסרי משמעות.
"תלך מכאן!!!" הפעם השאגה פרצה מתוכה. מלחמה פנימית מתישה הובילה לויתור מראש.
הרס עצמי עזר לה להדליק את הזרקורים ומחיאת כף הדליקה את המוזיקה.
Its show time, and you sure do know how to put on a show!
היא הביטה בגברים שישבו בקהל וזינקה ישירות.
התיישבה על אחד ועיניה מתחננות, תגיד לי שאני יפה. טרם סיים המשפט והשליכה אותו תוך דילוג לבא בתור. עכשיו תורך, תגיד לי שאני מסחררת וכן הלאה והלאה.
כמו מחול של אחוזת טירוף רקדה עד שעות הבוקר, מדלגת ומשליכה.
בתוך תוכה ידעה שזוג עיניים צופה בה, בתוך תוכה ידעה שאותם מושלכים עשויים קרטון ופלסטיק.
שיכנעה עצמה,
All is fair in love and war.