הכל עניין של אמונה..

הוא הושיב אותה בעדינות מול המראה.
סידר את שערה מאחורי האוזן ונשק לה בעדינות על המצח, נשיקה כל כך רכה ומלאת רגש שרעד קל חלף על גבה.
לאט לאט ובעדינות החל לפרום את החיוך. תפר אחר תפר, מנגב ומנקה את פניה.
כל תפר טמן בתוכו זיכרון עמום שהצליח לערער את הבובה.
נישמתה שקלה להילחם בזוג הידיים שהרעיף כל כך הרבה חום אך הצורך גבר עליה. הצורך הבוער בגרעין מהותה, אותה גחלת, אותה אש כאילו קיבלה מנת חמצן והחלה לבעור.
הוא אסף את החיוך התפור והניח אותו בצד למשמורת.
"הביטי"
הוא כיבה את האור והשאיר את הבובה לבדה.
דימעה חמה ובודדה זלגה לה על לחיה, תזכורת.
תזכורת לאותה אישה יפה, מאושרת.
תזכורת לרצון לסגוד לאותו אחד ללא עוררין.
תקווה.