4 פעמים בעשר דק זה לא ברור מאליו.
הקול שלך משתנה כשאתה נותן הוראות, הקול שלך גורם לי לרדת עוד יותר למטה לרגליך, כמה שאני אוהבת את המקום הזה.
"תתחילי לגעת בעצמך"
אני כבר נבוכה, מסמיקה, מרגישה כמו ילדה, מחכה שתגיד שוב, הקול שלך מגרה אותי. לשמוע אותך נושם לי באוזן, "תכניסי אצבע" ואני כבר נוטפת.
נעלמתי לתוך ההוראות שלך וגמרתי מהקול הגברי, ושוב הוראה, "תכניסי 2 אצבעות" ושוב אני גומרת.
"רוצה שוב?" שנינו מחייכים.
אני מתנשפת, אני בסחרור.
אתה מתחיל לספור ואני הופכת לחלק ממך, אתה מכתיב לי מתי לגמור ואיך.
אני מותשת על המיטה, מחוייכת, כמעט נרדמת, עוצמת עיניים ומתענגת עליך.
"רוצה שוב?"
אני לא יכולה שוב, על מה אתה מדבר בכלל. די, תן לי מנוחה.
"קדימה!"
אין לי כוח אבל אני סומכת עליך, אתה הרי יודע מה טוב עבורי.
אתה לא נותן לי רגע אפילו לאפס את הנשימה ושוב הקול שלך מעביר בי צמרמורת...
הופ, גמרתי בפעם הרביעית.
הפכת אותי לג'אנקי שלך, אני מכורה אליך. עכשיו גם הגוף וגם הנשמה שייכים לך.
אתה יודע מה, שוב צדקת, לעצור באמצע יום מחורבן ולכתוב על אותו לילה בהחלט עושה טוב, טוב ורטוב.
וכל זה בטלפון....
