איחור של חצי שעה, החנתי, ניסיתי לעשות משהו עם החיוך המטופש שדבוק לי לפנים מהרגע ששמעתי את קולו..אנרגיה מבוזבזת, החיוך לא יורד כבר זמן מה.
פתחתי את דלת האוטו מביטה בו מלמטה, אני מתמוגגת מלמטה, "ערב טוב" אדוני..אוף, למה אני מתביישת להגיד אדוני בקול רם!
"חכי רגע ואל תצאי, קחי את זה תכניסי פנימה, אני מחכה".
הקטנטונת והחסודה שבי התחילה להסמיק כשהזונה התחילה לטפטף.
שילוב מושלם שרק הוא יודע לווסת, פעם ילדה מתוקה ורק שלו ופעם זונה סקסית למרגלותיו.
חמוד הדבר הוורוד הזה אבל משהו חסר...השלט, איפה השלט...אההה אצל השולט.
יד אחת לתוך המכנס וישר לחמימות שלי, הצעצוע בפנים. יצאתי מהאוטו וחיבקתי. החיבוק הזה שלו תמיד עשה לי טוב, מחבק חזק ומספיק זמן לתהות איזה טירוף יבקע ממנו, מושך בשיער, לא מרפה, להיות שייכת לו, שלווה שלווה שלווה....
"בואי נלך לשתות בירה" הולכת לידו, מתענגת על הזמן שהקדיש לי, מתפללת שמישהו יעצור את הזמן.
"קר לך?"
"לא אני בסדר, תודה".. ג'נטלמן אמיתי.
זוג זקנות עוברות לידינו ובו זמנית הוא מפעיל את הצעצוע, אני נעצרת במקום מתענגת על כל נים שלי שהתעורר, חגיגה אמיתית! אני זורקת חיוך שובב לזקנות ומרגישה ברת מזל. מחזיקה בזרוע שלו ומתחילה להתנשף.
הוא עוצר. הזעקה בראש שלי נעצרת בפה.
"בוא נרד לחוף, אני רוצה להרגיש את החול והמים."
מתחילים ללכת לכיוון החול, חשוך, אני בטוחה איתו לצידי. הוא מפעיל את השלט וקוטע כל מחשבה ושיחה שלי, אני מטפטפת, מנסה להמשיך ללכת ומתה לגמור. מפעיל עוצר משחק, אני לא מצליחה להתאזן וניכנסת לסיחרור, כזה שרק הוא שולט בו.
"איפה הקולר שלך?"
מבקשת עזרה ורק על מנת לחוות שוב את הידיים שלו קרוב לפה שלי, להרגיש אותן סביב צווארי, להתחרמן על המחשבה שהוא עוצר לי את הנשימה ושולט בכל כולי.
יורדת למטה לרגליו וסוף סוף זוכה להרגיש אותו בפה.
"אם אני גומר את גומרת" חיוך רשע וסקסי על פניו.
אני מתענגת על הטעם שלו, רחש הגלים מאחורי מרגיע אותי.
מישהו עובר לידינו ומסתכל, מה איכפת לי, אני עם הגב אליו, תתמודד ותחייך, אתה נהנה לא? מחשבות חוצפניות שלא מוצאות מקלט.
שוב הוא משחק איתי והשלט בידיו, הצעצוע הוורוד והחמוד שלי עובד בלי הפסקה והגוף שלי נזרק למחוזות שטרם ביקר, אני מתה לגמור ולגמור ולגמור.
"תבלעי!"
הוא נותן רשות לעלות למעלה, אני עוצרת רגע ומביטה על הגבר הרם שמביט בי מחוייך, מחבקת את רגליו, מאושרת. נושמת את הרגע הזה וחורטת אותו אצלי.
הוא עוזר לי לאט לאט לעלות למעלה, אני נצמדת אליו בחוצפה ובתקווה שלא יהדוף אותי, אני מרגישה אותו נושם על עורפי, לאט מרימה את ידיי ונאחזת בגדר הקרה. כל מגע מחרמן אותי והקירבה אליו ללא נגיעה בו מטריפה את כל חושיי.
מחכה בסבלנות שידליק את הצעצוע הקטן והוורוד ויאפשר לי להתפרק. ידעתי מראש שאני עלולה ליפול ולו רק משלווה נפשית ורגיעה שאני שלו והחזקתי חזק בגדר, הוא מפעיל את השלט הוא נותן לי רשות לגמור. אני מעבירה יד אחת אליו, הכמיהה למגע שלו ולחום גופו בלתי נשלטת. הוא לוחש לי באוזן והאדרנלין בעורקיי מעיף אותי, אני גומרת כמו שהרבה זמן לא גמרתי. החיוך המטופש שוב נדבק ואני מרגישה כאילו צללתי לתוך שלווה מלאת אור.
"תודה".
מיותר לציין שהוא לא הפסיק לשחק עם השלט והיצר החמדני שלי ביקש את הצעצוע לעצמי.
בקשה שנתגלתה כמטופשת לחלוטין, נדבקה מהחיוך. הרי לא אפעיל את השלט בעצמי, אני אוהבת את גורם ההפתעה מולו.
"הסוללות נגמרות מהר ואת צריכה לשים את הפלסטיק בלה בלה בלה"
חבל שלא הקשבתי! ברחתי שוב לעולם שלי, אני והדיבוק על הפרצוף.
"ובכן ילדה, מה שלום הצעצוע, עובד? עשית מה שביקשתי?"
שקלתי לרגע קט לשקר אבל הייתי מסתבכת עם עצמי.
"ברור שעובד, סוללות לא נגמרות כל כך מהר"
טעות!!
לא עובד.
"תקני סוללות!"
"ברור אדוני"
נכנסת לחנות הראשונה,
"אהלן" צריכה לבדוק אם יש איזה רופא שמסיר דיבוק, כמה אפשר עם החיוך הזה!
"יש לך סוללות כאלו?"
"למה זה?, למה את צריכה?"
"הממממ"
"מה זה זה? לשלט?"
"כן כן! לשלט!" קופצת כמו גור שזרקו לו עצם.
"אין לי"
חנות שניה אותו סיפור.
"זה לשלט של אזעקה?"
אזעקה זעקה..מילא. "כן"
"אין לי"
חנות שלישית וחנות רביעית-אני מתחילה לחשוש.
חנות מספר חמש, ניכנסת לאט לאט ומולי 2 סוטים, רואים להם בעיניים. אני אוהבת להתגרות בכאלה.
"אהלן, יש לך כזה גודל?" ושלום לדיבוק.
"זה לשלט של אזעקה?" אזעקה זעקה אזוקה..העיקר שה"ז" שם..
"אתה עושה סקר? יש או אין?"
"אין לי כזה גודל"
"אין לך כזה גדול? לא שמעתי, וקטן יש לך?"
האגו הגדול עם האזעקה הגדולה נעלב.
"לא נורא, יום מקסים"
"את שובבה! זה לא לשלט של אוטו נכון?"
"לא, זה עבור צעצוע חמוד קטן וורוד שהמאהב הלטיני שלי אוהב לשחק בו..ביי"
מקבלת בברכה את החיוך הדביק ורצה הביתה.
חייבת למצוא את הסוללות האלו... מטלות פשוטות שהאדון שלי דורש...
