אני עומדת בפני פרויקט גדול. אני בלחץ של זמן.
השטן יוצא ממני.
ישיבת הנהלה אצלי במשרד.
3 מזכירות. קפה. כיבוד.
" י. מה אפשר להגיש לך?"
אני: "עט! אפשר לקבל בבית הזה עט! עעעטטטט!"
אחרי שעתיים ישיבה.
"י. תרצי קפה?"
אני: "אני רוצה עט ואת רכש בטלפון".
רכש: "איך אפשר לעזור?"
אני: "אני מדברת אתה שותק וכשאני מסיימת אתה מנתק ומבצע.
מחר בבוקר אני מגיעה למשרדים, אני רוצה ארגז של עטים. לא קופסא, לא עט על השולחן, פאקינג ארגז. יש? כמה פעמים ביקשתי עטים?? מה צריך לעשות כדי לקבל עטים בבית הזה?!
אני יודעת אני השטן! אבל אתה מת עלי והדיבור הזה מדליק אותך אז סתום ת'פה!"
ניתוק.
מגיעה הביתה.
מודה לאלוהים שהעוזרת היתה, מה נסגר, מאיפה כל הפאקינג עטים? בבית הזה יש ערימות עטים.
אמא?
אהההה, קולות של מלאכים.
עיני השטן האדומות שלי הופכות אנושיות.
"כן מתוקי?"
צחוק מתגלגל בוקע ממנו.
"יש לך עט בשיער"
המממממממ, נפל האסימון.
נכנסת למטבח להכין מנחה למזכירות בצורת עוגה, רכש יסתפק בחיוך מפייס.
למחרת, שעה וחצי נסיעה למשרדים אי שם.
צועדת במסדרון ארוך, מחלקת רכש אחרי כמו שובל של כלה.
"טוב מה עכשיו? יש סיבה שאתם אחרי כמו נזלת?"
אני מריחה באינסטינקט שלי איזו מתיחה קרבה ובאה. צריכה קורבן ומהר.....
עושה עצמי מועדת ודוחפת את רכש פנימה למשרד שלי, מאות עטים נופלים על שנינו ואנחנו על הריצפה מתגלגלים מצחוק!!!!!!! ארגזים של עטים נאספו למשרד שלי ורוכזו לשם.
על השולחן שלט ענק, "י, יש לך עט בשיער!!!!!!"
וכוכבית קטנה "וכן אני מת על הדיבור"
מוקדש לרכש המתוק שלי עם העיניים הכחולות.
