אני יודעת לקבל חבטות בטיפין טיפין. מכילה, יושבת, נושמת, נלחמת, מזיעה.
פייטרית.
אבל כשזה בא במכות, במהלומות, כאלו שאני נאבקת לנשום, כאלו שאני מתגלגלת במדרון מלא באבנים כלפי מטה, כאלו שאני חבוטה ומדממת בכל גופי,
אני עוצרת ומשחררת.
מתנתקת.
מפסיקה להילחם.
הזמן עוצר מלכת.
אני יושבת על סלע, כזה כמו בתמונה שלי בפרופיל. בעולם אחר. ביקום מקביל.
מתחילה להריץ בראש שלי.
בראש ובראשונה זה שאהבתי. זה שהפקדתי את נפשי בידיו.
זה שהתפשטתי מולו ונתתי עצמי בהתמסרות מלאה.
לא הייתי מספיק טובה.
אכזבה ותו לא.
הנפש עוד מתאבלת.
עוד תתאבל.
שומר הראש החדש שלי. מנסה להיכנס בכל הכוח.
אין כניסה, האכזבה גדולה מדי.
חברים זה טוב.
אין מקום עדיין.
מנסה לנשום, אין לי אויר.
הראש עמום, הראיה מטושטשת.
החרא הזה, ההרגל המגונה הזה ששבתי אליו מכרסם לי את הנשמה, מסריח לי את הבגדים.
אני צריכה סשן טוב.
עזבתי את העולם הזה.
לא נובחת עבור אף אחד.
לא יושבת בכלוב מחורבן עבור אף גבר.
זין לא ישפיל אותי.
אני אגמור מתי שבא לי, לא לפי הבדידים של אף מתמטיקאי.
אני בפסק זמן מהעולם.
אני בשאול, מעשנת סיגריה עם מלאך המוות.
הוא בא לקחת את הדבר היקר לי ביותר.
זה בהחלט משא ומתן קשה.
