"כי זו את, סוררת, בין אם את משוייכת או לא"
המשפט הזה מהדהד לי בראש....
כשהייתי בת 10 ההורים שלי שלחו אותי לקאמפ כזה שישנים בו באיזה חור נידח בארהב..מילה באנגלית לא טרחתי ללמוד עד אז.
זרמתי עם שאר הילדים, אני ושיגרה היינו בתחילת היריבות שלנו.
הגענו לאגם, זמן שחייה.
אני לא ניכנסת למים שאני לא רואה את התחתית, משהו שקשור לאיזו טביעה.
לא ניכנסת נקודה.
עמדנו בתור, מדריכה מתוקה בת 16 שמהנהנת לכל מה שחתיך בן 18 אמר לה לעשות, מבקשת מאיתנו לקפוץ.
היא הייתה כל כך מתוקה ונעימה, כאילו הצד המכוער של החיים טרם נגע בה, מהופנטת מסדיסט בן 18.
תורי הגיע. לא קופצת.
באנגלית מהסרטים ראיתי אותה מתחננת, מביטה בי עמוק בעיניים, תקפצי בבקשה.
אחכ הבנתי למה התחנונים...
לא קופצת. לבשתי את מדי הפחד שלי.
אני קפואה. מביטה במים. אין להם סוף. מרימה את הראש, שאר הילדים משחקים במים. מתבוננת בה, היא בסדיסט. הוא מסתכל עלי, מצווה עם האצבע, תקפצי!!
ממה אני מפחדת? מה יש שם למטה?
מפחדת נקודה.
צריכה את הקצב שלי. נולדתי עם אג'נדה שלי.
צריכה את הרגעים האלו עם הנפש, להיות מוכנה לקפוץ למים. אם אקפוץ לא מוכנה תצא ממני מפלצת הרסנית.
יש לי את הקצב שלי.
בזמן הזה אני משוחחת עם הנפש, אנחנו חולקות זיכרונות וכאב, מנפות את המיותר ומחליטות על חותמת של אושר, רק אז אני קופצת.
מה לעשות, אי אפשר להסביר את זה לכל אחד, במיוחד לא בגיל עשר.
הסדיסט החליט שאני נישארת שם עד שאני קופצת.
אותי אי אפשר לשבור עם משימות מטופשות כאלו, זה נותן לי עוד זמן עם עצמי.
החמה שקעה לה מזמן והחשיכה התפשטה..כוכבים כבר חייכו, ואני? אני בבגד ים על שפת האגם.
סדיסט בא לבדוק מדי פעם, ניפנף עם האצבע, ניסה לצוות..לי יש קצב משלי.
ניהלתי שיחה עם הפחד שלי באותו יום, אני זוכרת את המבט שלי לתוך המים ואת הפחד שהדביק אותי למקום.
אין מנוס אלא להפנים ולקבל באהבה.
לקפוץ או לקפוץ כבר הפך לעניין של זמן.
התמודדות עם פחד לבד..סיפור אחר.
סדיסט הבין שזה לא יקרה והעיף אותי בחזרה לחדר.
חיכיתי לחצות והערתי את המדריכה המתוקה. לקחתי אותה יד ביד לאגם.
הושבתי אותה באותו מקום. היא מתבוננת דרך עייני נשלטת מושלמות.
קפצתי למים.
בקצב שלי.
צעקתי לה להצטרף אלי.
היינו במים לפחות שעתיים..היה טוב.
חתמתי באושר.
עניין של זמן..לאט לאט, סוררת או לא, בסוף אני קופצת.