קרני השמש התחילו להידחף פנימה לחדר המלון ולהזכיר לי שהזמן שממנו הצלחתי לחמוק חוזר לרדוף אחרי.
התחלתי להזיז אצבע אחרי אצבע, הדם בגופי החל לזרום שוב וכל הצלפה בירכה אותי לבוקר טוב.
פקחתי את עייני לשקט מוחלט.
דממה.
הנשמה שלי שישבה בנחת על הכיסא חיכתה לי, מחייכת חיוך זדוני.
חבל שלא הקשבת לי...
לא היה זכר לאיש שלי.
ואני, ניגשתי למירפסת כאוחזת בשבב תיקווה אחרונה, הנחתי את ראשי על הזכוכית הקרה והשלמתי עם האבל שפקד אותי.
הבטתי למעלה וכתמיד מתואמים מראש, החלה הסערה.
יום בהיר וקיצי החל להיעלם אל תוך עננים אפורים וגשם פרץ.
הגלים החלו לעלות מעלה ולהתנפץ על החוף, קוראים לי למערבולת.
את הצעקה שבי שמרתי.
נזכרתי במשפט הראשון, "את כל כך עצובה".
התחלתי לרוץ, פתחתי את הדלת ורצתי במורד המדרגות, עברתי את הלובי,
שלט גדול "מחלקת אבידות", עצרתי, עשיתי צ'ק אין לשפיות שלי ורצתי לים.
את החלוק העפתי ממני ובחיוך גדול קפצתי למערבולת שלי.
נילחמתי בה, מי שנילחם במערבולת נישאב עמוק ועמוק יותר אל הקרקע.
עצמתי עיניים ושם, שם צעקתי את הכאב שלי, שם התאבלתי.
עליו. עלי. בעיקר עלינו.
על החלום.
הדמעות שלי התערבבו עם הגלים.
הרגשתי את המים שורפים את הגב שלי ומטהרים את אותם סימנים שהשאיר לי האיש הזה שהיה שלי.
האיש הזה שלי שזרם בעורקיי עד לפני כמה שעות.
האיש הזה שסגדתי לו ללא עוררין.
האיש הזה שכלא אותי בתוכו ונחתי שם למרגלותיו.
האיש הזה שהלך ממני והשאיר אותי לבדי.
בטירוף שלי.
"אני אוהב אותך בייבי"
המילים האלו הידהדו בזיכרוני ולמרות שנילחמתי בכל כוחותיי הן לא איפשרו לי להיאבק במערבולת הזו ושיחררתי.
הנשמה שלי צדקה, ברגע שהאמנתי הפכתי לשבויה שלו לעד.
גופי צנח לקרקע.
ושם, שם למטה בשאול, פגשתי אותו שוב.
"באתי אליך מרצוני, הפעם אני לא נישארת"
הרגשתי ידיים שמתחילות לשלוף אותי החוצה, רגע!!
אני צריכה עוד רגע!!
החיוך הרע שלו הבעיר את החיה שלי, אותה חיה שכמהה לחיות, להרגיש לאהוב, והכי חשוב, להיות נאהבת.
"באתי לקחת אותה, אותי, היא שלי!"
שלפתי אותה, אותי, ואיפשרתי לזוג ידיים לחלץ אותי מהמערבולת.
עצמתי עיניים, בטירוף שלי.
מחייכת.
אני שלי.
וחזרתי לישון.
