אני שותה קפה במיטה ובדמיוני יוצרת שרשרת ממגוון חלקים בסשן לענוד אותה במקום הקולר כשאני יוצאת לעולם.
העונשים שלך הם תופת עבורי.
כשאתה נותן לי אלטרנטיבה ושואל מדוע לא בחרתי בה אני כבר מבוהלת.
איך לא חשבתי עליה ולמה המבוכה שלי גברה כאן.
מצחיק, בצהריים ניהלתי שיחה עם חברה וסיפרתי שאני מתגברת על מבוכה מולך...
המבט שלך משתנה כשאתה מתהלך בבית במחשבות שיוצרות יחד את התופת ואני מסתכלת לכיוון הדלת ולא מבינה לאן נעלמה הידית.
"את לעולם לא יכולה ללכת..."
העונש שלך מלמד אותי היטב מה היא מבוכה ואני מתפללת שכל דקה ממנו יגמר.
אני בטוחה שאעמוד בו בגבורה ומכינה עצמי אך לשווא. אני מתחילה לבכות ברגע שאתה מכין אותי ואתה לא תוותר.
תופת.
מבוכה מקבלת מימד חדש ואני מגיעה לשיא חדש.
אתה משחרר אותי ואני שותקת.
מנגנון ההגנה שלי מבולבל כתמיד.
לרוץ אליך או ממך, רק אתה קיים.
סבב שני של תופת.
אני נשברת מהר.
מילה אחת קוטעת אותי והפגיעה כל כך עזה שאני מוכנה לארוז וללכת.
עכשיו!
אני מסבירה בקול שקט.
יצרת מרחק כל כך עצום בינינו שאתה זר לי לחלוטין.
אל תיגע בי.
שחרר אותי.
אני פולטת צינה מכל איבר ואני כבר מריחה את הדרך הביתה.
אתה מתקרב ונטמע בי, מזהה את השבר.
הופך אותנו ליישות אחת, מתעקש בכל מחיר.
ואני אומרת לעצמי,
אין מקום למבוכה, הגעתי לשיא חדש.
תודה אדוני.
