הכל עניין של אמונה..

כבד לי.

אני מרגישה את זה בעורף.

בין האצבעות, כמו חול שבורח.

מרגישה בניבים שלי שמתחדדים, אני מחפשת טרף, 

משהו לזרוק על הקיר. 

להסניף את הדם!

לשבור ברוע!

להשתולל!

אני זקוקה להתנפץ ואני מרגישה את זה בכל נים בגופי.

הדימיון שלי שולח הוראות לגוף והשכל דוחק אותם הצידה,נלחם.

אני מלקקת את פינות ההרס העצמי שלי ואני מתגעגעת אליו,

כמו מאהב סדיסט שדורס הכל בכאב עצום ולמחרת אני קמה לתחיה.

מוזגת לעצמי כוסית מספר שלוש ומבינה שמשהו לא תקין.

זדיין עולם! לא מתאים לי הלו"ז שלך!!

ופאקינג נימוס אלמנטרי זה לשאול בן אדם מה שלומי!

מינימום פעם אחת ביום!!

זו ממש בעיה להתפרק כלפי כולי עלמא..

הם לא רואים מי אני בכלל.