לפני 6 שנים. 3 בנובמבר 2018 בשעה 21:02
אני מכירה אותו מגיל 6.
כל יום שישי אנחנו נפגשים, חלק מהסיבוב שלי של חלוקת מזון.
אני כבר לא זוכרת מי מכין למי אוכל אבל אני באה תמיד.
לפני כמה חודשים הוא נפל והבנתי שהוא חולה.
פאקינג מחלה מחורבנת, מכרסמת.
מפחידה, מסרטנת.
צחקנו על המלצת הרופא,
מה יעזור להפסיק לעשן עכשיו.
ביום שישי האחרון הנשמה שלו דיברה איתי.
ניפרדה.
"י, אני אוהב אותך, היית טובה אלי. אני הולך לניתוח ביום רביעי.
קניתי חלקת קבר ואני מסדר כאן פרחים.
אני מפחד."
הוא החזיק לי את היד כמו ילד.
ליטפתי אותו והבנתי.
אמרתי לו שאבוא ביום ג להיפרד.
"אני רוצה תמונה שלך לביהח י"
אתה לא צריך, אבוא לביהח כל יום.
בלב כבד אני יודעת שלא יהיה כל יום.
הוא פתח את המקרר ונתן לי אוכל ושוקולד לקטנים שלי.
חיבקתי אותו חזק.
כמו ילד.
לחשתי לו שטוב שם למעלה ואלווה אותו בדרכו,
בדרכי.
היה שלום...
קשיש שלי.
