כבר היה לי נאום מוכן.
שיננתי אותו מספר פעמים.
על איך אני לא באמת סבלנית,
ואי אפשר להיות סבלנית,
כי להיות סבלנית זה לחכות בצורה רגועה מבלי לדאוג.
ואני כל הזמן דואגת.
והאמת, כל הזמן רוצה.
אותך.
ובעצם אני לא סבלנית במהות שלי.
אני רוצה כאן ועכשיו!
מקסימום מחר.
והבטחתי לעצמי שאבקש יפה לדבר לפני שתיכנס ויברחו לי המילים.
ומעצבן אותי התגובות חסרות תגובות שלך.
אתה מעצבן אותי.
והכי שונאת זה אי עמידה בזמנים.
דפיקה בדלת.
מה אתה דופק בדלת?!
אתה בן בית פה.
ואני פותחת לך.
ואחרי שבועות של נאום כל מה שיוצא לי זה חיוך.
וחיבוק, אוחחח איזה חיבוק.
הכי חיבוק טוב שיש.
אז אני בורחת.
אני טובה בלברוח.
לכיסא שלי.
מוכנה לעבוד,
שנים של היכרות ומבוכה של ילדה.
אני מנסה לסדר את הרגשות שלי משום שאת המחשבה לא הצלחתי לתפוס.
היא ברחה יד ביד עם הנאום.
ואתה דורש שאגש אליך ואני משאירה אותי מאחור.
והנה האני שלך,
שזו בעצם האני שאני יודעת ואוהבת.
זו הסיבה לחוסר סבלנות.
אני זקוקה לך על מנת להיות איתי.
אתה מנשק לי את הגב ואני קמה לתחיה.
הנשיות שלי מתעוררת.
אני מתפשטת ומתעטפת בך.
כל העולם רוקד איתנו ואיכשהו הסבלנות משתלמת.
