הכל עניין של אמונה..

שעות על גבי שעות בפוזיציה מקובעת, 

רק הראש מתגלגל בשעות נוספות, 

מתמחר את השיגעון שצץ בשעות הליל ומריחות כאב רע.

כשאתה חזק והעולם בפרספציה שאתה לוחם, הרכות נשכחת מאחור, 

דמעות מוסתרות בכספת נידחת, 

ואז, 

אז אני מדממת, 

ולא ברור מאיפה.

מהלב, מהתפרים...השד יודע.

מדממת.

והיקום מזכיר לי בכוח שאני בשר ודם, 

ואני מתפלשת בדמי, 

מלאת רכות ונזקקת לאהבה הזו ובמניעתה אני בזה לה ולי כאחד ושיגעון עוטף אותי.

במי אני נילחמת, 

ילדה של אהבה אני.