הכל עניין של אמונה..

מוזיקת המכשירים והצינורות המחוברים אלי מתערבבים לי איתה.

הכאב בנפש בלתי נסבל.

אני סוגרת עיניים.

"הולכים לישון בייבי, יהיה מעולה" 

אני לוחצת את היד של המנתחת בבהלה אחרונה והיא מלטפת אותי. אני סופרת אנשי צוות ומאבדת עצמי את הלא נודע.

אני בהתאוששות. 

הקולות שבוקעים מהמכשירים מחזירים אותי אליה. לליטוף שלי, הייתי מרימה לה את היד ומלטפת אותי, רק תקומי כבר. תקומי, 3 שבועות של אובדן התמימות. רק תקומי.

אינספור תפילות, צלקות, תחינות, התרפסויות,

רק פאקינג תקומי.

צוות טיפול נמרץ לא מתקרב לשתי לביאות.

אני מתאוששת, הכאב שבזיכרון מוחשי לי.

הראש שלי זז מצד לצד בעינוי מחריד.

"צריך לתת לה משהו להרגעה"

אני שומעת את זה והנפש שלי משתוללת.

"לא! זה עונש עבורה, תניחו לה"

הזמן מאבד מימד.

אני זקוקה ללמוד את הכאב החדש שלי.

ולבסוף אני זונחת את העולם המוכר, שורפת אותו,  מתענגת בכאב מחריד מהגחלים, נושפת על העפר ומתחילה בבנייה של אחד חדש.

היתה לי הזכות ללוות אותך במאבקך האחרון.

געגוע.