אז זהו, שלא תמיד.
מי שעוקבת יודעת, תקופה אביבית יפה של פריחה מתעמעמת ודועכת עקב התגייסותי לתמוך בכל חולי הבית. אין דבר יותר מוריד מלהיות בשירות.
כן, לטפל בילדים חולים תמיד מעל הכל, גם באישה בחולה, ועם זאת ממש בשיא פריחתי המחודשת להתמסר לטישויים (איכססס), פורמולות חיזוק, לילות של שיעולים, כן הולך לבצפר, לא הולכת לבצפר, אוכל מיוחד בשבילו ובשבילה תפריט אחר לגמרי, קריסות עצבים מזדמנות, אכזבה וכאב
כל אלו מכבים בי את החשק, אין לי זמן רצון וחשק להיות אני. וכשהחשק נכבה גם אני נעלמת. מה יש לי להציע לעולם בלי הכנפיים המרהיבות שלי?
אז הגבר, האבא, הבנזוג יוצא לאור, הוא נהדר ותומך ומכיל, מכין מזון מרפא ונותן מגע של זהב למי שצריך
ועדיין, מרגיש לבד נטוש ומגוייס לכיוון הלא נכון
מי דואג לאבא?
ימים קשוחים שכאלו
אני מצהירה קבל עם וכלוביסטים, ברגע שזה נגמר אני צריכה פירוק משובח כדי לחזור לחושיי החושניים
במהרה אינשאללה